את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק!

בפרשת "מקץ", שקוראים בשבת חנכה, אומר יעקב לבניו לפני רדתם למצרים: "קחו מִזִּמְרַת הארץ בִּכְלֵיכֶם...". (בראשית מ"ג, 11). רבי נחמן מברצלב נתן לזה פירוש מרתק: "שעה שיעקב אבינו שלח את בניו למצרים, הוא נתן בידם את הזמר, את ניגונה של ארץ ישראל." וזאת על-מנת שלא תִשָּׁכַח מהם ארץ ישראל ושלא יִשְׁכְּחוּ הם אותה. ומדוע מצינו צורך לומר גם "לא תִשָּׁכַח" וגם "שלא יִשְׁכְּחוּ"? הרי זה דבר חוזר על עצמו. ובכן, "לא תִשָּׁכַח" זוהי הַשִּׁכְחָה הטבעית העלולה, חס וחלילה, לקרות עִם מרחק של זמן וּמרחק של מקום, אם אין דבר הבא לְשַׁמֵּר את הזיכרון. אך "שלא יִשְׁכְּחוּ" זוהי הַשִּׁכְחָה שהאדם עושה בעצמו, שֶׁשָּׂם הצידה את הזיכרון וקובע לו את הַשִּׁכְחָה, מכל מיני סיבות.

שנֵי סוגֵי שִׁכְחָה אלה מובילים את האדם לִמקומות לא בריאים ועיתים אף מסוכנים וטוב לדעת שניתן לעזור להרבה מהאנשים הַמַּגִּיעִים למצבים כאלה. אך כשעם סובל משכחה, הדחקה, הכחשה?...

דוגמה: חבר טוב אמר לי, תוך שיחה על רמת הגולן: "לא גדלנו על כך שהמקומות האלה בארץ הם שלנו - למשל, כמו שֶׁדִּבְּרוּ על ירושלים לפני ששת הימים". וזאת מבחור שגדל ולמד כשבבתי הספר עדיין למדו ממש. מה קרה? את ערי המקלט שנקבעו משני צידי הירדן, שכחנו? את נחלותיהם של ראובן, גד וחצי המנשה, מחקנו? ואת הישובים היהודים מעבר ל"קו הירוק", עוד לפני שהיה קו ירוק ולפני קום המדינה הנוכחית? האם לא די שנהרסו אלא שגם את זִכרם קברנו?. "לא גדלנו על כך שהמקומות האלה שלנו" - עבודת הַשְׁכָּחָה יפה עשינו!.

נכון שהעולם גזל מאיתנו את עבר הירדן המזרחי והיום יושבת שם מדינת האשמים ופלשטינאים שהעולם כולו מכיר בה. אבל לאותו רבי נחמן היה מה לומר גם על זה, והוא כתב: "אומות העולם גזלו את ארץ ישראל, ולכן עלינו לעמוד ולצעוק ללא הרף, שזו ארצנו ונחלתנו, ולהיות מוסרים מודעה לעולם, שישיבתן של האומות בארצנו עדיין לא הפכה אותה להיות שלהן, וכי חֶזְקָתָן עליה אינה חֲזָקָה. הדין הוא, שאם מוסרים מודעה ומוחים מחאה על המחזיק, הרי הַחֲזָקָה בטלה ומבוטלת." (ליקוטי העומר, חזקת מטלטלים).

לאחרונה חוזרים ועולים דיונים ושיחות על התוכנית המדינית של "שתי מדינות", בה המדינה הפלשטינית היא ירדן. תוכנית זאת היא אולי הרע במיעוטו. בעוד היא מונעת גזל נוסף של שטחנו והקמת מדינה עוינת בתוך תוכנו, היא משאירה את עבר הירדן בינתיים בידי אחרים. דוקא לכן, אסור לנו לוותר על הצהרתנו החייבת לחזור וּלְהֵאָמֵר, שגם חלק זה של ארצנו הוא אדמתנו. המדינה היושבת על אדמתנו זו, אינה יושבת שם בִּזכות. אסור שתוכנית מדינית זו - או כל תוכנית מדינית אחרת - תתעלם או תטשטש את זה.

אסור שנגדיר את עבר הירדן כ"מולדתם של הפלשתינים" או "ארצם" או כיו"ב הגדרות מטעות ומוחקות אמת וזיכרון. וְכֵּן, סמנטיקה קובעת עובדות! (די בלהזכיר כאן את טכניקת "השקר הגדול" והשיטה הידועה של "ככל שחוזרים על דבר שוב ושוב, הוא הופך להיות אמת...)

אסור שֶׁתִּשַּׁנֶּה אותה שיחה עלובה בין ביבי נתניהו לבין המלך חוסיין, לאחר חתימת ההסכם עם ירדן, בה התלונן חוסיין שביבי נוהג לטעון שירדן היא חלק מארץ ישראל. וענה לו ביבי שעכשיו חתמנו על הסכם...

ואסור שעוד ילד בישראל יגדל להגיד: "לא גדלנו על כך שהחלק הזה של הארץ הוא שלנו...". ואם גם יאמרו שיש מציאות, יש real politik, יש "אמת עכשיו". לגבי הארץ - כל הארץ - תופסת קודם כל אמת עמוקה ובסיסית הרבה יותר ממציאות עכשווית חולפת: אמת הידיעה שהיא שלנו. והבסיס לאמת זאת, לגבינו אנו, הוא ההבטחה האלוהית לעמנו. והבסיס לגבי אחרים, כולל שאר אומות העולם, הוא הנוכחות הרצופה שלנו כאן במשך כ-3,500 שנה ויותר, עם עליות בלתי פוסקות של יהודים בכל מאה ומאה בלפחות כ-2500 השנים האחרונות. וזאת עם כל העובדות, הנסיבות והעשייה המתלוות לנוכחות זו.

והאמת הזאת היא האמת גם כשלא כל הארץ בידינו. אמא שלנו היא שלנו. גם אם גרים אצלה דיירים זמניים, אמא שלנו לא הופכת להיות אמא שלהם. היא שלנו - ורק שלנו - ולתמיד!.

צריך לשנן ולכלול זאת בכל דיון, תוכנית, החלטה או הסכם, עד שהעם יִזָּכֵר, וְיִזְכֹּר, וְיַזְכִּיר בעצמו, ויגדל על כך שכולה שלנו - שהיא המולדת והיא המכורה והיא שלנו ואנחנו שלה בכל עת ובכל צורה!

אם לא נעשה זאת, אזי נגיע לסכנת השכחה הגדולה ביותר לְעם, זאת שהיטיב להגדיר נתן אלתרמן: נשכח שאיתנו הצדק. ("אז אמר השטן")
ובן-גוריון דוקא ידע להכריז:

"אֵין רְשׁוּת לְשׁוּם יְהוּדִי לְוַתֵּר עַל זְכֻיּוֹת הָעָם הַיְּהוּדִי בָאָרֶץ. אֵין זוֹ סַמְכוּת שֶׁל שׁוּם יְהוּדִי. אֵין זוֹ סַמְכוּת שֶׁל שׁוּם גּוּף יְהוּדִי. אֵין זוֹ אֲפִילוּ סַמְכוּתוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי כֻלּוֹ, הַחַי אִתָּנוּ הַיּוֹם לְוַתֵּר עַל אֵיזֶה חֵלֶק שֶׁהוּא בָאָרֶץ. זוֹהִי זְכוּת הָאוּמָה הַיְּהוּדִית לְדוֹרוֹתֶיהַ, זכוּת שֶׁאֵינֶנָּה לְהַפְקָעָה בְשׁוּם תְּנַאי....שׁוּם וִתּוּר מִמִּין זֶה אֵינוֹ מְחַיֵּב וְאֵינוֹ קוֹשֵׁר אֶת הָעָם הַיְּהוּדִי. זְכוּתֵנוּ עַל הָאָרֶץ -- עַל הָאָרֶץ כֻּלָּה -- קַיֶּמֶת וְעוֹמֶדֶת לָעַד, וְעַד בִּצּוּעַ הַגְּאוּלָה הַמְּלֵאָה וְהַשְּׁלֵמָה לֹא נָזוּז מִזְּכוּתֵנוּ הַהִסְטוֹרִית." (כנס בזל, לאחר הקונגרס הציוני ה-21 בשנת 1937).

ואני אוסיף: גם לא נזוז מזיכרוננו ההיסטורי. זיכרוננו, שהוא הוא ניגונה של זִמְרַת הארץ. ואת המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק!