מטרת המלחמה או המבצע הצבאי היא אחת - לנצח. העמדת חיילים לדין על חריגות במבצע "
עופרת יצוקה" או על פעולות תוך מבצעים ללכידת מבוקשים ביהודה ובשומרון, מצביעה אולי מחד-גיסא על ניסיון צה"ל להיות נקי מכל רבב, אך מאידך-גיסא מצביעה גם על ניתוק, על טיפשות ועל אי-הבנת המטריה הצבאית והדינמיות הפועלת בזמן מלחמה או מבצעים בשטח אויב. והגרוע מכך - העמדת החיילים לדין נותנת לגיטימציה לקבוצות שוליים בתוך ישראל ולקבוצות גדולות של שונאי ישראל ומסיתים נגד המדינה, חומר בעירה וחומר עזר לטענותיהם הנלוזות על היות צה"ל ומדינת ישראל מבצעים
פשעי מלחמה. החומרה שבמצב היא שאנו, במו ידינו ובמו בנינו, מגישים לשונאי ישראל על מגש של משפטים, את חומר הבעירה לשנאה ולשטנה המכוונות אלינו מכל קצוות העולם.
אין צבא בעולם שמעמיד חיילים וקצינים לדין על עבירות בהן עומדים לדין חיילי צה"ל. לדוגמה: העמדת החיילים לדין והרשעתם בפרשת "הילד" במבצע "עופרת יצוקה", היא דוגמה בולטת לאיוולת צבאית ולהחלטה שגויה של הפרקליט הצבאי הראשי. העובדות שפורסמו במקרה זה, לפיהן יחידה צבאית שנכנסה לבית שבו חשדה בהימצאות אמצעי אמל"ח או חומרי נפץ וביקשה מילד מתוך המשפחה לבדוק זאת, הן טעות בשיקול-דעת, תוך כדי לחימה ופעולות צבאיות שאינן מגיעות לדרגה של עבירה צבאית או פלילית - אלא נמצאות בתחום הבירור הפיקודי והענישה הפיקודית. העונש המקסימלי בסיטואציה זו הוא נזיפה לקצין הממונה אם היה נוכח או למפקד הצוות, או העברה או הורדה בדרגה פיקודית - אך בכל מקרה לא בית דין צבאי. (אגב אורחא, הטענה שהילד מאז המקרה "בטראומה" היא מגוחכת. ממי? ממה? שום דבר לא התפוצץ, אף אחד לא נורה - אז מאיפה הטראומה?)
החלטה שגויה של הפרקליט הצבאי הראשי הפצ"ר הורה לפתוח בחקירת מצ"ח נגד שני קצינים בכירים (אל"מ + סא"ל) מחטיבת כפיר ביו"ש, על דברים שמסרו בעדותם, בעת משפטו של סגן מלול, שהואשם בשימוש בכוח חריג, בעת ביצוע משימה מבצעית, מעצר חשודים בפעילות חבלנית. סגן אדם וסמל נוסף עצרו פלשתיני לחקירה והפעילו נגדו, לפי האישומים, אלימות חריגה על-ידי מתן שתי "כאפות" ואולי צעקות וקללות בלהט החקירה. דעתי על המקרה: על האירוע הספציפי בנסיבותיו המיוחדות, תוך פעילות מבצעית בכפר חשוד, בחשכת הלילה - אין עוצרים ואין מענישים. הערה פיקודית - כן; שיחת הבהרה וניתוח המקרה כדי שלא יישנה, אם הייתה חריגה מיותרת - כן; מעצר ומשפט - מיותרים, לא פרופורציונלים ולא עומדים בסטנדרטים בהם נמצאים קצינים וחיילים צעירים, בלחץ האירועים ובפעילות מבצעית.
כדי למנוע אי-הבנות, כשמתברר שיש מקרה או התנהגות חריגה שבאה לידיעת המפקדים הבכירים - יש חובה לחקור, לברר ולנקוט באמצעים פיקודיים או משפטיים אם הנסיבות מחייבות זאת. אך בכל החלטה מעין זו, יש לשקול מחד-גיסא את האירוע, המעשה, הנסיבות, הלחצים, האופציות ולאזן בין הפתרון בשטח, לבין הפתרון המתבקש בנסיבות העניין. כשצריך להעמיד לדין, לא להסס ולא להתבייש - אלא לעשות זאת. אך בשום אופן לא להעביר את ההחלטה וההכרעה לידי בית הדין, הדן בסוגייה חודשים לאחר המקרה, מנותק מהאווירה, הרקע וקולות הלילה בעת ביצוע המבצע. והשופטים לא תמיד באים מהשטח המבצעי פיקודי, לכן החלטתם לא עומדת במבחן האש וההיגיון הצבאי.
אחריות וגיבוי מפקדים כלל ברזל ועיקרון בסיסי המחזיק את החיילים והקצינים ביחד, כצוות מגובש, הוא הידיעה שהמפקדים ברמות הבכירות נותנים גיבוי ולוקחים אחריות. במקרה הספציפי הנ"ל, נראה שהגיבוי והאחריות נעצרו ברמת המג"ד והמח"ט - שזה חיובי, אך נמסו ונעלמו בדרגת אלוף הפיקוד.
האלוף גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז דאז, העיר למח"ט, אל"מ וירוב. הוא יצא ללימודים וקידומו עוכב טכנית ובכך היה צריך להסתיים ההליך. האלוף שמני מצידו, במקום לסיים הפרשה ולתת גיבוי פיקודי לסגן אדם מלול, אם על-ידי הערה ונזיפה או שיחת מוטיבציה - בחר להורות על רענון הפקודות, שפירושו כי ייתכן שהפקודות בעת מילוי המשימה לא היו ברורות, ואם כן, אז החוט מוביל אליו ולצמרת הפיקוד.
דוגמה למתן גיבוי ואחריות: אלוף אריק שרון, בהיותו אלוף פיקוד דרום, בתקופת המלחמה במחבלים בעזה, התייצב לכל המשפטים של קציניו וחייליו וטען בפני בית הדין או ועדות החקירה, כי הם פעלו על-פי הוראותיו והנחיותיו, ואם הפקודות לא הובנו במלואן או פורשו לא נכון - האחריות אינה על המבצעים אלא על נותני הפקודות, והאחריות המיניסטריאלית חלה עליו. בזכות עמדתו זו רוב הקצינים והחיילים שנחקרו, או שתיקם נסגר או שזוכו בבית הדין. לעמדה עקרונית ברוח זאת יש לצפות מצמרת צה"ל.
טוהר הנשק רבות דובר ונכתב בנושא זה, מאז מלחמת השחרור. רק לאחרונה שר הביטחון
אהוד ברק והרמטכ"ל
גבי אשכנזי, שהתייחסו לנושא בהזדמנויות שונות, טענו ובצדק שצה"ל הוא צבא מוסרי והוא עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר בתחום זה בין צבאות העולם. תראו מה קורה וקרה במלחמה בעירק (בשתי המלחמות). תראו מה קורה במלחמה באפגניסטן. תזכרו מה קרה במלחמה של רוסיה נגד צ'צ'ניה ונגד גרוזיה, ורוסיה במלחמתה באפגניסטן. וכל הדוגמאות האלה הן מן התקופה האחרונה, לאמור מהעשורים האחרונים בלבד.
"טוהר הנשק" שייך לתחום המושגים של פילוסופיה, מוסר ואתיקה. במציאות, יש לפרש ולייחס את המושג "טוהר הנשק" לפעולות צבאיות בהתאם לחוק, להוראות הצבא, לפקודות הצבא, ובפרשנותן של המשפט המדינתי, כללי המלחמה, המשפט הבינלאומי והאמנות שישראל חתומה עליהן. על-רקע זה יש לבדוק ולנתח את האירועים בעזה. על הטענה ש"הקוד המוסרי" במלחמת עזה השנייה הופר, עוות בכוונת זדון על-ידי הדרגים הבכירים, אסור לעבור לסדר היום. מכל הסיפורים והשמועות שפורסמו ועוד יפורסמו בוודאי, בשיטת "אפקט הדומינו" - אין כל בסיס לטענות אלו. צה"ל מעולם, באף שלב של קיומו, לא נקט בעיקרון של מלחמה מלוכלכת שבה הכל מותר - לפגוע, להרוג, להרוס ללא סיבה, ללא הצדק מבצעי, לשם השגת מטרה או בניסיון להעלמת עין ממקרים חריגים, יוצאי-דופן, תוך מהלך הלחימה או בימי רגיעה.
החגיגה התקשורתית המקבלת תאוצה, יכולה להיות בעלת השפעה הרסנית, מחד-גיסא, כלפי ההתייחסות העולמית לצה"ל כצבא כיבוש וכצבא המפר כללי משפט בינלאומי, ומאידך-גיסא כלפי צה"ל פנימה.
המלחמה בעזה הייתה בנתונים, ברקע ובסביבה שונים מהמקובל ומהנלמד בקורסי ההכשרה בצה"ל. הלחימה בטרור, בקבוצות טרור, להבדיל ממלחמה מול צבא סדיר של מדינות, מחייבת חשיבה, גישה ולחימה שונה.
חמאס נלחם מתוך אוכלוסיה אזרחית, בשיתוף איתה, לפעמים בהסכמה ולפעמים באיומים ובסחיטה. התוצאה: אזרחים, חלקם משתפי פעולה, חלקם חפים מפשע ומאוימים משמשים כחלק מהמערך שנגדו נלחמים.
"טוהר הנשק" הוא מושג אמורפי, יותר כשאיפה, רצון, מטרה, מוסריות ואמונה בצדקת הדרך והנשק. במלחמה, אי-אפשר מעשית לשמור על "טוהר נשק", שהרי החייל יורה כדי לפגוע, להרוס, למנוע מהאויב לפגוע בך - ואם הוא עומד בקריטריונים המוסריים של צה"ל, גם אם הוא הורס ופוצע, שלא בכוונת מתכנן, לא בזדון ולא מתוך רוע לב או סיפוק תאוות נקם והרס, הוא פועל במסגרת הלגיטימית של החוק הצבאי.
ירי על כוחותינו ונפגעיו הוא הוכחה ניצחת לכך שלא תאוות ההרס וההרג לשמו היו במשימות שצה"ל העמיד בפני חייליו; ובוודאי ניתן ללמוד מכאן שלא הייתה כוונה זדונית או מתוכננת של ירי באזרחים חפים מפשע, אלא ירי לתוך אזורים, בתים, רחובות מוכי-אש, שמהם ירו או נראו מחבלים נעים ויורים לעבר כוחותינו. היה עלינו לזכור בכל המהומה התקשורתית שחמאס השתמש באמבולנסים, בילדים ובנשים, כבלדרים מעבירי נשק ותחמושת, ובילדים כמתריעים על התקרבות צה"ל. אסור לשכוח גם שחלק מהנפגעים האזרחיים אולצו בכוח להישאר בבתים ולשתף פעולה עם החמאס, למרות האזהרות שניתנו לתושבים לעזוב את האזור או לא לנוע באזורים אסורים ומוכי-אש.
טעויות טרגיות ואישיות אין מלחמות, לא אצלנו ולא בהיסטוריה הצבאית של צבאות העולם, שלא נעשו בהן טעויות בשעת קרב, שלוו בנפגעים ובפגיעה ברכוש. המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה נותנים חסינות משפטית/צבאית למוסדות ולאתרים כמו מקומות קדושים לכל הדתות, שגרירויות, בתי חולים, הצלב האדום/סהר אדום או גופים כמו אונר"א, וזאת בתנאי שלא מבוצעות מתוך האתרים/בניינים אלה פעולות צבאיות, כגון: אכסון נשק, שימוש בנשק מתוך הבניינים האלה או התכנסות והסתתרות כוחות לוחמים. עד היום, לא הייתה אף מלחמה כמעט, שלא פגעו במוצדק או בטעות במקומות אלה. ההרס והפגיעה נבעו מחד-גיסא, מהרצון להגן על חיילי צה"ל ולמנוע פגיעות מיותרות בגוף ובנפש, ומאידך-גיסא, להשיג את אפקט ההרתעה שלמענו יצאו למבצע הזה.
לתוהים ולמפקפקים בטוהר המטרות של צה"ל וחייליו, קחו לדוגמה את מבצע "חומת מגן" כאשר צה"ל נמנע משימוש בכוח האש, כדי לטהר רובעים ובניינים ממולכדים מלאים במחבלים בג'נין. התוצאה: 13 חיילי מילואים הרוגים, בהסתערות על יעד מבוצר וממולכד, רק בשל הרצון לא לפגוע בחפים מפשע וברכושם. האם זה היה כדאי וראוי? התשובה שלילית!
לסיכום כמו שמדינת ישראל נותנת, ובצדק, חסינות והגנה משפטית לקציני וללוחמי צה"ל נגד חקירות, מעצרים ומשפטים בחו"ל, על-ידי הפעלת לחץ בינלאומי והשפעה על מדינות כמו ארה"ב, צרפת ומדינות נאט"ו שחייליהן משתתפים במלחמות - כך על חיילי וקציני צה"ל, כלפי פנים, לקבל חסינות מצמרת צה"ל, מהמפקדים האישיים שלהם, בתנאי שמעשיהם נעשים במהלך ובתוך קרב או מבצע, ומתייחסים לשיקול-דעת צבאי מבצעי - ולא לחריגות פסולות פליליות, אותן צריך לחקור ובגינן להעניש.
בנושא זה ראה מאמריי הקודמים באתר זה:
אימרה שכדאי לזכור: "הפייסן - הוא אדם שמאכיל תנין, בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון" (וינסטון צ'רצ'יל). מתאים ליחס שלנו לפעמים לחמאס, לחיזבאללה ולאירן. זה מתאים גם לאיומים האחרונים של חמאס-עזה. הם יורים טילים וקסאמים לעבר עוטף עזה שבנס לא הסתיימו בפגיעה בנפש, ומאיימים שיגיבו על תוקפנות ישראל. אתם הבנתם את זה?
ב"גלובס" כורכים את ג'וליאן אסאנג' ואורי בלאו באריזה אחת 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
