שקיעת תנועת העבודה ומה צומח כאן במקומה

ההיסטוריה מהטלת בתנועת העבודה, כי שקיעתה החלה בדיוק בתקופה, שהציבור בישראל, לצערי הרב, שזר לראשה כתר של הצלחה מסחררת במישוריות הצבאית. השקיעה של תנועת העבודה, שמתעקשת לקרוא לעצמה בונת המדינה, החלה ברגעי השיא של "ההצלחה" הצבאית ב-1967.

מה שהציבור בישראל קיבל כהצלחה מסחררת, העלה למעשה את תנועת העבודה על שרטון של משבר שלטוני, שהתגלה במלוא חריפותו שש שנים לאחר מכן במלחמה ב-1973, וביתר שאת בארבע השנים לאחר מלחמת יום הכיפורים עד למה שקרוי המהפך ב-1977.

במשך 19 שנים עד 1967 הציונות הדתית הייתה בשוליים הקואליציוניים של תנועת העבודה. או ליתר דיוק בכיס הקטן שלה. בשיא הזוהר המסנוור של כיבוש הגדה המזרחית וחבל עזה נתנה תנועת העבודה את מלוא הגיבוי והדחיפה לציונות הדתית לצאת משבי השוליים הקואליציוניים אל מרכז הבמה של זירת ההתנחלות וההתיישבות בלב לבם של השטחים שנכבשו.

כך ניתק איבר משמעותי ממעגל של מקורב לתנועת העבודה, והפך למוקד כוח משמעותי של תמיכה בהקצנה הפונה ימינה, לעבר החזון של ארץ ישראל השלמה, לעבר המלכודת שסימנה את התחלת המפולת של תנועת העבודה ותחילת המילכוד בה נמצאת מדינת ישראל עד היום. מדינה שכבשה שטחים, מכריזה על רצונה לצאת מהם או מחלקם, ולמעשה נשארת בהן כבר ארבעים ושלוש שנים.

ההצלחה המסחררת ב-1967 העלתה את תנועת העבודה על שרטון לא רק במישוריות הצבאית, אלא גם במישוריות החברתית. שכרון הניצחון ב-1967 גרם לקריסה צבאית שש שנים לאחר מכן, במה שקרוי מחדל יום הכיפורים. המחדל הביטחוני נעשה מטרה לביקורת חסרת תקדים בהיקפה ובחריפותה על הממסד, שתנועת העבודה כיכבה בו. ביקורת מלווה בשנאה חסרת מעצורים לכל מה שייצגה תנועת העבודה.

לביקורת הביטחונית הצטרפה אי שביעות רצון שורשית יותר של בעלי הצווארון הכחול, שהיו בעקרם מזרחים. אליהם הצטרפה מסה גדולה של בעלי צווארון לבן, שהיו בעיקרם אשכנזים. לכאורה היה צריך להיות ניגוד אינטרסים בין קבוצות אלו, אך הם התאחדו יחד מתוך זעם כלפי מחדלי תנועת העבודה במישור הצבאי וגם במישור החברתי. הם התאחדו כדי ליצור את מה שקרוי המהפך של 1977, אובדן השלטון לטובת הימין בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית.

תרועת הניצחון במלחמה המיותרת ב-1967 הביאה לא רק את תנועת העבודה להתבשם משיכרון הכוח אלא, לצערי, שיכרון הכוח סחף את רוב רובו של הציבור בישראל. שיכרון, שתבע העברת חלקים משמעותיים ממשאבי המדינה לעבר הנצחת השהות במרחבים הטריטוריאלים. השליטה באותם מרחבים תבעה גם מחירי דמים קשים וגררה את ישראל לעימותים חוזרים ונשנים עם האוכלוסיה בשטחים הכבושים. כל עימות גם בנה חומות שנאה. חומות, שלמרבה הכאב, רק גבהו בארבעים ושלוש שנות כיבוש.

כך קרה שתנועת העבודה נמצאה לא רק כורה קבר לעצם קיומה כתנועה, אלא היא סללה את הדרך לקראת מציאות שבה פאשיזם בישראל מתחיל לקרום עור וגידים במציאות חיינו. תנועת העבודה ציפתה לקצור תהילה בנתיבי הילת הנצחונות במלחמות מיותרות, אך הילת הנצחונות המדומים סללה את הדרך לקראת התרסקותה הסופית וסלילת נתיבים לתופעה מבחילה - פאשיזם המתהלך בתוכנו כבר בראש מורם.

אם פאשיזם זו מערכת של אידיאולוגיה ופרקטיקה המבקשת להציב את האומה - המוגדרת במונחים ביולוגיים, תרבותיים והיסטוריים, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות, הרי תופעה זו התנחלה לה כבר במציאות חיינו. אם פאשיזם מתנה מתן זכויות במאפינים לאומיים, פוליטיים ואו גזעיים של הפרט, הרי התופעה הכאובה הזו כבר מתחילה להתעצם לא רק בשיח הפוליטי אלא קונה לה חזקה במציאות חיינו.

אם פאשיזם נתפס כעוינות לתפיסות עולם סוציאליסטיות או פמיניסטיות, מאחר שהאידיאולוגיות האלה נתפסות כמציבות את המעמד או המגדר מעל הלאום, הרי לתפיסות האלו יש מהלכים חזקים בחברה הישראלית. אם פאשיזם מופעל בהנהגה של מנהיג כריזמטי ומפלגת המונים בעלת מאפינים לאומניים, הרי תופעה כזאת תופסת תאוצה במציאות חיינו. אודה שמניתי רק את המבוא להקדמה של מאפיני הפאשיזם. אך מה שמניתי, מדיר שינה ממני. כי נקברה כאן תנועה ועל חורבותיה צומח דבר מבחיל, וצריך לקרוא לדבר הזה בשמו. צומח כאן פאשיזם.

כמי שבצעירותו היה חניך בתנועת נוער בשמאל של תנועת העבודה, כואב לי להיות עד לרגעי גסיסתה . אך יותר מכל, כואב לי לראות מי תופס את מקומה בחברה הישראלית. בימים אלו אני קורא את ספרו של פרופסור קווין פסמור "פאשיזם" בהוצאת "רסלינג". אני קורא ספר מדעי של מרצה להיסטוריה באוניברסיטת קרדיף בבריטניה, ואני חש שאני קורא ספר על תהליכים מסמרי שיער הפוקדים את החברה בה אני חי. ומה שמעציב שהם הולכים ומתעצמים.