דברים לפרשת "וארא"

בספר המדע מתוך היד החזקה הלכות עבודה זרה, מתאר הרמב"ם את אברהם אבינו מהלך בתקופתו בין עובדי האלילים שאפפוהו מכל עבר, בוחן בשכליות את ההוויה, ומגיע למסקנה שכלית המובילה אותו לאמונה דתית בדבר קיום האלוהים אשר רק אותו ראוי לעבוד.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ מתייחס לכך בספרו שבע שנים של שיחות על פרשות השבוע ומסביר כי זו הדרגה הכי גבוהה של הגעה לאמונה, לעומת דרכים אחרות המובילות אף הן, בהתאם לנסיבות, אל האמונה - והן דרכי הרוב, המגיעים להחלטה של קבלת עול תורה כתוצאה מנס שקרה להם, או מחוויה אישית, או מצורך נפשי או אחר. אמונתם תהיה רופפת ומכל מקום פחותה מאמונתו של אברהם אבינו כמתואר.

וכה כותב ליבוביץ שם (פרשת וארא):

"דבר זה מאלפנו לימוד גדול, שאותם המכירים את ה' מכוח נפשם הם, ברוחם ובחכמתם, אינם זקוקים כלל להתגלות ה' בנסים ובנפלאות, והם מכירים את ה' לא מבחינת מפעליו ומעלליו במציאות או בהיסטוריה. מה שאין כן רובם של המאמינים, המגיעים להכרת אלוהים מתוך תצפיות על מה שהם רואים כתופעות חריגות שאין הם מבינים אותן, ולגביהם מהווה אלוהים מעין הסבר לכל הדברים התמוהים והבלתי מובנים".

רוב העם לא יכול להגיע לדרגתו של אברהם אבינו וזקוק לנסים ולנפלאות שיוכיחו לו את קיום האלוהים. זו גישה לא נכונה, אבל לגיטימית ומקובלת ביהדות. לבאים אחרי אברהם אבינו - כבר קל יותר לשאת את האמונה, וזאת, עד כדי כך שהאמונה נושאת אותם. אנו רואים זאת בתחילת פרשת "וארא" בה משכנע האלוהים את משה לקבל את התפקיד שיועד לו באלה הדברים:

וידבר ה' אל משה ויאמר אליו, אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. [הם - ובעיקר: אברהם - היו צריכים להגיע אל האמונה באופן מושכל ולא היו יכולים להישען על אבות]. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם שמעתי אני את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. והייתי לכם לאלוהים וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם, אני ה'".

בדברים אלה שוכנע משה, אך טרם שוכנע העם - שנזקק גם למעשי נסים. לאמור, ה' הוא זה אשר כבר הבטיח לאבות את ארץ ישראל, וכל מה שנותר הוא המשך קיום ההבטחה - על סמך ההיסטוריה של העם, על סמך ההבטחות הקודמות לאברהם, ליצחק וליעקב.

האדם באשר הוא - בסך הכול עפר ואפר, נקודה ביקום, "מה אנוש כי תזכרהו", "הכול הבל". יש טעם לחיים, תקווה לעתיד וכוח להתגבר על מכשולים - כאשר מאחור נמצאת ההיסטוריה של עם ישראל במלוא הדרה, חוזקה, השפעתה, תמיכתה.

אתה, ההולך בדרך האמונה - אינך לבד.

אנו רואים זאת בדברי השופט יפתח הגלעדי בפנותו אל מלך בני עמון באלו הדברים: "ויתן ה' אלוהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמורי יושב הארת ההיא... ...הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך - אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלוהינו מפנינו - אותו נירש".

יפתח הגלעדי פרש בפני מלך בני עמון את כל ההיסטוריה של עם ישראל, זו ההיסטוריה שנפחה בקרבו כוח ועוז להילחם ולהושיע את עמו.

כך גם דוד המלך בבואו להילחם נגד גליית: "ויאמר דוד אל הפלשתי: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת".

כמובן שדוד לא נמנע מלהשתמש בכלי מלחמה עם יתרון טקטי מהותי על החנית והכידון של יריבו, שכן דוד השתמש בכלים הפוגעים למרחוק - ובמיומנותו בשימוש בכלים אלו עד כדי דיוק הפגיעה במצח - ובמצב דברים זה כלי המלחמה של גליית לא היו יכולים לסייע לו במאום. ואכן, הגיבור - גבר, והחזק - ניצח.

כתוב: "ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן".

עינינו הרואות כי האחיזה בהיסטוריה של עם ישראל, עטור התהילה והאמונה, מאפשרת לנו להישרד ולהתעצם, ואיננו חייבים להיות כאברהם אבינו "שהמציא את הגלגל".