במדינה מתוקנת, אביגדור ליברמן היה מפוטר השבוע בתוך שעה-שעתיים. לא ייתכן מצב בו שר כלשהו, ודאי לא שר בכיר, תוקף את ראש הממשלה - ונותר בתפקידו. לא ייתכן מצב בו שר כלשהו, ודאי לא שר בכיר, מתבטא נגד מדיניות הממשלה - ונותר בתפקידו. ודאי לא ייתכן מצב בו אותו שר עושה זאת שוב ושוב - ונותר בתפקידו.

אך אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת. הרי אצלנו הממלכתיות היא ערך במילון והאחריות הקולקטיבית היא מושג ערטילאי. הרי אצל בנימין נתניהו, ההישרדות היא המטרה העליונה, ולפיכך יו"ר המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה יכול להשתולל כאוות נפשו בלא כל תגובה.

במדינה מתוקנת, הרגולטור קובע והגופים הנתונים לפיקוחו מצייתים. במדינה מתוקנת, הרגולטור עוקב אחרי יישום הנחיותיו. במדינה מתוקנת, גוף שאינו מציית, יודע שייענש בצורה מיידית.

אך אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת. אצלנו ערוץ 10 מפר במשך שנים את מחויבויותיו החוזיות - ובתמורה מקבל הארכת זיכיון. אצלנו הן ערוץ 2 והן ערוץ 10 מצפצפים על המחויבות בתחום הסוגה העילית, ומכסימום נענשים באובדן של כמה דקות פרסומת. אצלנו שני הערוצים המסחריים מציפים אותנו בתוכניות ריאליטי המתחרות זו בזו ברדידותן, והשבוע מקבלים לכך הכשר ממועצת הרשות השנייה: אישור לעשר שעות זבל בשבוע, במקום שש בלבד עד עתה.

במדינה מתוקנת, מי שמתאבל על בן משפחה שהלך לעולמו, זוכה לפרטיות - גם אם הוא דמות ציבורית. במדינה מתוקנת, מעניקים לאבלים לכל הפחות את הזכות להתייחד עם עצמם וכאבם בדקות שלאחר קבלת הבשורה המרה.

אך אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת. לכן ראינו השבוע את אמצעי התקשורת מצלמים בקלוז אפ את בני משפחתו של אבי כהן, כאשר יצאו מבית החולים לאחר שנקבע מותו המוחי. לכן התקשורת לא הסתפקה במסיבת העיתונאים המרגשת עד דמעות של תמיר כהן, אלא דחפה את מצלמותיה לתוך פניהם של דורית כהן ושלושת ילדיה, ברגע הכואב ביותר בחייהם. זו לא תקשורת; זו מציצנות זולה ומחליאה.

עיתוי פרסום ההודעה על מאגר הגז הענק "לויתן" ממש לא טוב לחברות דלק ורציו - רגע לפני פרסום מסקנות ועדת ששינסקי. אבל השתיים עשו את מה שעושים במדינה מתוקנת: מדווחים לציבור המשקיעים ברגע שיש מה למסור. על כך מגיע להן כל הכבוד.

במדינה מתוקנת, הממשלה קובעת מדיניות ודבקה בה לאורך זמן. במדינה מתוקנת, חברות ואנשי עסקים יודעים כיצד לכלכל את מעשיהם במשך כמה שנים קדימה, משום שהם יכולים לצאת מתוך הנחה שהמדיניות הממשלתית לא תשתנה השכם והערב.

אך אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת. לכן קראתי השבוע בפסק דינו של בג"צ בנושא אגרות התדרים של החברות הסלולריות, שהתעריפים השתנו שוב ושוב ושוב. ולא מדובר היה בשינויים של מה בכך, אלא בסכומים מהותיים של מיליוני שקלים לשנה. והשינויים לא נעשו אחרי כמה שנים, אלא לעיתים בפער של כמה חודשים. אחר כך מתפלאים שחברות בינלאומיות רציניות מהססות אם לעשות פה עסקים.

במדינה מתוקנת, בודקים קרונות רכבת לפני שקונים אותם ועוקבים אחרי תקלות המתרחשות בהם. במדינה מתוקנת, יש בתחבורה הציבורית אמצעים לכיבוי אש. במדינה מתוקנת, יש לנהגי רכבות מערכות שמתריעות על אש המתלקחת באחד הקרונות. במדינה מתוקנת, יש יציאות חירום המופעלות בקלות בשעת סכנה.

אך אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת. ולכן הרכבת התעלמה מהמידע על ליקויי הבטיחות בקרונועים שקנתה. ולכן בקרונוע שעלה באש השבוע, לא היו אמצעי כיבוי. ולכן לנהג הקטר לא היה מושג שהרכבת שלו נשרפת, עד שנהג אחר הודיע לו על כך. ולכן לנוסעים לא הייתה דרך להודיע לנהג על הדליקה. ולכן היה צורך בחייל שיירה בדלתות כדי לאפשר לנוסעים להימלט.

אז רכבת ישראל לא רק מאחרת ולא רק מבצעת עבודות אין-סופיות ולא רק הופכת מדי יום ראשון לקופסת סרדינים (ועכשיו יהיה עוד יותר גרוע, כי כעת החליטו להשבית את הקרונועים). רכבת ישראל גם מסכנת את חיי נוסעיה. משהו ישתנה אחרי הדליקה השבוע? מה פתאום. הרי לקחים מפיקים רק במדינה מתוקנת.

במדינה מתוקנת, הרגולטור דורש קודם כל מעצמו את מה שהוא דורש מהנתונים לפיקוחו. במדינה מתוקנת, הרגולטור פועל בשקיפות מלאה ומוסר לציבור דין וחשבון מקיף על כל פעולותיו.

אך אנחנו הרי לא מדינה מתוקנת. ולכן אצלנו יכולה רשות ניירות ערך (כפי שחשף השבוע כלכליסט) להחזיק עתודות של 240 מיליון שקל - פי 1.5 מתקציבה - בלא לדווח לציבור, שממנו באו הכספים הללו. לכן אצלנו יכולה רשות ניירות ערך להמשיך ולגבות אגרות, גם כאשר הן גבוהות בהרבה מתחזיותיה שלה. ולכן אצלנו יכולה אותה רשות שדורשת שקיפות מלאה, להתנהל - בכספי הציבור! - במחשכים ובלא כל פיקוח.

לזכותה של רשות ניירות ערך אפשר להגיד, שהיא לא המציאה את הפטנט הזה. ראו את השכר שמחלקים לעצמם בכירי בנק ישראל ועובדי משרד מבקר המדינה, בחסות ה"עצמאות" המקודשת ממנה הם נהנים - ואחר כך הם תוקפים את כל העולם ואשתו על שכר גבוה, התנהלות בלתי תקינה ומה לא.