"וידאו 1.01” - שת"פ בין "רוטשילד 69” והמסלול לקולנוע ניסיוני של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. התערוכה ”ניאו ברבריזם”, המוצגת בחלל האמנות החדש בשדרות רוטשילד 12 (הכניסה מהחצר), מציגה את פירות הפרויקט המשותף.
בושה, בושה, בושה. אלה תולדות האדם במובאה זו, מדברי פרידריך ניטשה, בחרו האוצרות, נעמי אביב ונועם סגל, לפתוח את קטלוג התערוכה "ניאו-ברבריזם". נדמה שבצעד אחד נוסף, קדימה, אפשר היה לצטט את תיאור השלב השלישי בפסיכולוגיה של התפתחות ילדים, על-פי אריק אריקסון. במודל ההתפתחות הפסיכו-סקסואלי של פרויד, נעצרת התפתחות האדם בגיל ההתבגרות, אבל על-פי המודל של אריקסון, נמשכת ההתפתחות לאורך כל חייו של האדם. לפי פרויד, האישיות מבשילה ומתעצבת עד גיל חמש שנים, אבל אריקסון סבור שהתהליך נמשך עד לזיקנה. במילים אחרות, אריקסון שלל את רעיון ה"קבעון" של פרויד, והציע, במקומו, מודל מתפתח של מעבר ממשבר למשבר, כאשר בכל אחד מהמשברים אנחנו יכולים "להרוויח" תובנה חשובה - ולעבור הלאה אל המשבר הבא.
וכך מתאר אריקסון את השלב השני בהתפתחות,
השלב השרירי - אנאלי (גיל 3-1), שהוא מכתיר אותו בכותרת
אוטונומיה מול בושה: התינוק הגדל מפתח יכולות מוטוריות שונות ובהן גם השליטה על הסוגרים. בשלב זה מתחיל החינוך לניקיון מצד ההורים. כאשר החינוך הוא תומך אך גם נוקשה, תתפתח אצל הילד תחושה של
אוטונומיה, כלומר שליטה בגופו (בצרכים) ובסביבה (ריצוי ההורים), דבר שמתבטא בין היתר בתופעת ה"דווקא" ובדיקת הגבולות. התכונה החיובית שאנו רוכשים בשלב זה היא
כוח הרצון. אבל במקרה של חינוך נוקשה מדי, מתלווה לתכונה הזאת גם רגשות של בושה וספק. זו, כנראה, הבושה שאליה התכוון ניטשה בציטוט הנבחר של אביב וסגל.
אבל האמת היא, שאם רוצים לבחור ציטוט של ניטשה לפתיחת טקסט על התערוכה הזאת, כדאי לפחות לשקול את הציטוט הבא, המובא בהשמטות מסוימות ("על האליל החדש", מתוך "כה אמר זרתוסטרא"):
- אי שם עוד מצויים עמים ועדרים, אך לא אצלנו, אחיי. כאן מצויות מדינות. מדינה פירושה הקרה שבכל המפלצות הקרות. כל היכן שעוד מצוי עם, הוא שונא את המדינה. ראו נא איך היא מושכת בפיתוייה את הרבים מדי, ואיך היא לועסת אותם ומעלה אותם גירה. אכן, מיתה למען הרבים הומצאה כאן. מיתה המשבחת עצמה בבחינת חיים. בשם מדינה אכנה מקום בו כולם שותי רעל המה. מקום בו התאבדותם האיטית של כולם, "חיים" תכונה.
התערוכה "ניאו-ברבריזם", כוללת עבודות ומיצבי וידאו של 17 אמנים ישראלים, שכמו הברברים המקוריים, מנסים לקעקע את מוסד המדינה, אלא שבעשותם זאת מ"בפנים", הם מקפידים, בהגינות מסוימת, להפליל גם את עצמם, קודם כל באי-נאמנות, או בבגידה, ובו בזמן גם ב"פשעים" שהם מייחסים לחברה ולמדינה שבשלב זה הם עדיין חלק מהן.
האמנים הניאו-ברבריים, כמו התינוקות בשלב האנאלי בסולם של אריקסון, בוחנים את מגבלות קיומם כאזרחים ב"חברה דכאנית" ושואלים מהו ההיגיון שבנאמנות לחברה הזאת. כך, למשל, גל וינשטיין שורף את טביעת האצבע שלו, בדרך לאיבוד הזהות העצמית (לטובת היטמעות בהמון?); בועז ארד מאכיל-מולק יונה, כשבמסכים שמנגד מתחוללת הקבלה מבהילה בין נשרים אוכלי נבלות, לבטנה של אישה הרה; וליאור שביל מציג קצב-רוצח שמודה בחיוך כובש ברצח, תוך שהוא מבהיר את הצד החיובי בסיטואציה: "עכשיו אני חופשי".
טוב. האמת ניתנת להיאמר: מבחינת האמירה הפוליטית, אלה אינם מסרים שהקידומת "ניאו" מתאימה להם. אלה מסרים שחוקים לעייפה, מ"חירבת חיזעה", של ס. יזהר, דרך "את, אני והמלחמה הבאה", ו"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, עבור ל"אזור הדמדומים" של
גדעון לוי ועד ל'מדינה זונה' של ג'קו אייזנברג וגיא אליהו:
"מדינה זונה" מדינה זונה ומדינה מוצצת
מדינה זונה ומדינה מוצצת
וכמעט שכולם אוהבים את הים
והסרט שלי אחר - אוי
והשמש מעל מסתירה ת'חלל
והבית שלי בוער - אוי
וקולע גרעינים בתנור של אשתי
ותמיד זה הכל נשרף - אוי
מסרק ת'שיער לא הולך לספר
ועדיין אני נגנב - אוי
לה לי לה לי... פום פולי... היי היי
ושיקרתי לגבי המון דברים בחיי
וחשבתי שהכל יסתדר
וכמעט שכולם אוהבים את הים
והבית שלי בוער - אוי
ואני רעול פנים קר לי בפנים
עכשיו אני פה כי אחרת
אברח למקום נשכח למקום שבו האישה
מוצצת.....ולא!
מדינה זונה ומדינה מוצצת
מדינה זונה ומדינה מוצצת
גם אני זונה וגם אני מוצצת
מדינה זונה ומדינה מוצצת
מסתובב, מסתכל על דברים שהיו, נאמרו כבר
והכל לא היה, כן היה, נעלם ונגמר כבר
מי שמרגיש כאן דגרדציה מסוימת (הליכה ופחיתה מיזהר עד אייזנברג), עושה זאת על אחריותו. אבל חשיפת ישבנו של הקצב הרוצח בעבודה של שביל, ועוד כמה ישבנים הנחשפים בהתרסה בעבודה של רותי סלע ("אין מה להפסיד"), מעלה, מה לעשות, את זכר ישבנו של עופר שכטר (אז מנחה תוכנית הטלוויזיה "אקזיט"), שנחשף מול אלפי בני נוער, וגרר תלונה רשמית למשטרה של נציב זכויות הילדים, ד"ר יצחק קדמן.
הנה תזכורת.
זכותם של הניאו-ברברים לדעה, שמורה כמובן, וכך גם הזכות להביעה בהתגרות ובהתרסה שאריקסון היה קורא לה "אנאלית" (אם כי אחידות הדעים בין היוצרים לאוצרות, וביניהם לסביבתם הקרובה, עלולה ליצור תחושה של קונצנזוס חמים, בדיוק מהסוג שהם יוצאים נגדו). אבל מעבר לשאלת ה"מה חדש כאן?", ושאלת התקינות-הפוליטית שבהתרסה נגד תקינות-פוליטית אחרת, עולות מהתערוכה הזאת שאלות מורכבות יותר:
איפה בדיוק עובר הקו בין מאמר דעה בעיתון לבין מעשה אמנות שהמבט השני חושף בו כוונות מורכבות, לא פלקטיות, וגם בלתי פתורות?
האם, באמת, הניאו-ברברים חצו את הרוביקון הזה בדרך לשערי רומא של האמנות העכשווית המורכבת, שתישאר כציון דרך בהיסטוריה העתידית של האמנות? או, במילים אחרות,
האם יש הבדל בין ה"סטנד-אפ" של רועי רוזן ל'מדינה זונה' של ג'קו אייזנברג?
האם יש הבדל בין הישבן של שביל והישבנים של סלע, לישבן של שכטר?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
