ביום 4.2.04 התנהל בבית הספר ויצו" הדסים של ישוב אבן יהודה משפט ציבורי של התלמידים, בשאלה האם מה שנקרא "הספרות המגוייסת" לילדים של סופרים, כמו יגאל מוסינזון (סדרת ספרי חסמבה) שרגא גפני (דני דין, הספורטאים הצעירים ועמיתיהם המרובים) ואחרים, הועילו לנוער הישראלי ופיתחו בו ערכים חיוביים, או הזיקו לו והפכו אותו לעדה של גזענים רצחניים מזילי ריר.
המשפט נערך במסגרת תוכנית לימודים יחודית לישוב בשם "מטות", שבה לומדים תלמידי כיתות ז'-ח' בבית הספר היסטוריה וגיאוגרפיה בדרך של התנסות מחקר וחוויה ישירה.
התלמידים חולקו למחנה בעד, ומחנה נגד, כאשר כל צד זימן "למשפט" עדים מומחים מטעמו לאחר מחקר יסודי של הנושא.
בראש הקבוצה שתמכה במה שנקרא: "ספרות הילדים המגויסת", עמד יונתן גל, תלמיד כיתה ט'. הוא זימן כעדים-מומחים את סופר הילדים והמבוגרים הידוע מנחם תלמי, שנתן עדות מצולמת; את ההיסטוריון שמואל שי, ואת כותב שורות אלה. במסגרת המשפט הועלו העדים על הבמה, נתנו את עדותם, ולאחר מכן עברו "חקירה נגדית" בידי אנשי הקבוצה המתנגדת.
הקבוצה המתנגדת זימנה כעדים את חוקרת הספרות (שאיננה חוקרת ספרות ילדים) גליה שנברג, שעדות בכתב שלה טענה שספרות הילדים הפיצה סטריאוטיפים שליליים. עדה נוספת הייתה פסיכיטארית הילדים יפעת כהן, שהעידה על תקן מי שקראה את הספרים בילדותה וטענה כי הם מזיקים. בתור השוואה הביאה את ספרו של גתה מ"המאה ה-17" (לאמיתו של דבר מהמאה ה-18) - "יסורי ורטר הצעיר", שעודד התאבדויות של צעירים, וטענה כי ספרים אלה הזיקו באותה הצורה. היא טענה שיש לראות בהם ספרות ממסדית, שתרמה להאדרת דמות "הצבר "כאדם עליון ולמחיקת זהותם הקודמת של בני עדות שונות שהיגיעו לארץ". היא תקפה בעדותה את כל רעיון "כור ההיתוך", וטענה על-סמך חוויותיה שלה שהיה בגדר גזענות מוסווה.
העדים מטעם ההגנה הכחישו זאת. הסופר מנחם תלמי קבע בעדותו, כי איש לא אמר לו מעולם כיצד לכתוב ומעולם לא שאף לפתח בקוראיו ערכים של גזענות ותוקפנות. ההיסטוריון שמואל שי דיבר על הקושי הגדול באותה התקופה של הישוב לקלוט את הכמות הגדולה של העולים, ואת החשיבות הגדולה שהייתה ברעיון "כור ההיתוך" ליצירת זהות מאחדת וחזקה במדינה הצעירה.
לאחר מכן הועלה על הבמה כותב שורת אלה, שנשאל לראשונה שאלות ספציפיות לגבי הספרות האמורה. להלן עדותו:
שאלה: תציג עצמך בבקשה.
א.א: שמי אלי אשד. אני חוקר תרבות וספרות ובעיקר ספרות פופולארית לילדים ומבוגרים בשפה העברית - מראשית שנות ה-30' של המאה הקודמת ועד היום. בנושא זה פירסמתי ספר מחקר ראשון בסוגו בשם "מטרזן ועד זבנג", שבו סקרתי את תולדות הספרות הזאת וז'אנרים וסדרות שונות שלה. לאחרונה פירסמתי ביחד עם הקומיקסאי אורי פינק את הספר "הגולם - תולדות סדרת קומיקס עברית", שמבוסס במידה רבה על מחקר זה.
הסניגוריה : ראשית, אתה יכול להסביר לנו מהי בעצם הספרות "המגוייסת" של שנות ה-50' ושנות ה-60'?
א.א. ספרות "מגוייסת" הייתה ספרות שנתחברה הן למבוגרים בידי סופרים כמו משה שמיר ואהרן מגד, והן לילדים בידי סופרים כמו יגאל מוסינזון ושרגא גפני וחיים אליאב, ורבים אחרים שמטרתה הייתה לחזק את הערכים ה"ציוניים-ישראליים" ( ושני הדברים אינם בהכרח זהים) של קוראיהם, ולחזק את הקשר שחשו הילדים עם המדינה והעם ועם עברם, ולחזק בהם ערכים לאומיים של אומץ לב ונכונות לסכן את חייהם ולגבורה בקרב בעת שידרשו לכך בשם העם והמולדת.
עם זאת, ברצוני להדגיש שספרות זאת לא הייתה "מגוייסת" במובן שבא נניח פקיד ממשלה לסופר ואמר לו "כתוב כך וכך". הסופרים השונים כתבו את ספריהם ביוזמתם ומתוך הבנתם שלהם. ובספריהם השונים ניכרים הבדלים עמוקים בדיעותיהם הפוליטיות, שבכמה מקרים בהחלט לא היו מימסדיות. בתור דוגמה: שרגא גפני
המושמץ כל כך כ"גזען" היה אדם "אנטי מימסדי", איש התנועה ה"כנענית", שהייתה תנועת אופוזיציה קטנה, והיה אופוזיציה לרוב אפילו בתוכה, ודיעותיו הפוליטיות הלא-קונבנציונליות בלשון המעטה ניכרות היטב ביצירותיו לילדים. יגאל מוסינזון גם הוא לא בדיוק נודע כ"שליח הממסד". בשלב כלשהו הוא גורש מקיבוצו, מאחר שבאחד מספריו - "דרך גבר", הוציא את דיבת הקיבוץ רעה כפי שהגדירו זאת אנשי הקיבוץ, בכך שחשף פרשיות אפלות שונות מחיי הקיבוץ לקהל הקוראים. בכל אופן, כאשר ביטא מוסינזון דעות שונות בסדרת "חסמבה" לילדים שלו, שוב לא היו אלה דעות הממסד בהכרח, אלא דיעותיו שלו שבהן החזיק עד סוף חייו כפי שמתברר מראיונות שונים איתו, וכפי שמתברר יותר מכל מהנספחים לספר חסמבה האחרון שכתב בסוף חייו ובו הציג את "האני מאמין של הסדרה".
יש לציין שזאת מעולם לא נחשבה ספרות "מטעם". נהפוך הוא: היא הותקפה בידי מחנכים וניתנו המלצות בידי משרד החינוך לסלק אותה מספריות בתי הספר (!) מכיוון שהייתה זאת "ספרות קלוקלת" (מבחינת רמתה הספרותית). מסתבר שהממסד דווקא לא ראה בעין יפה את סדרת "חסמבה". כנ"ל לגבי ספרי אבנר כרמלי שנעשה ניסיון לא מוצלח לסלקם מספריות הקיבוצים.
כך שסדרות אלה בהחלט לא שיקפו את עמדות המימסד. רק את העמדות של מחבריהם כאנשים פרטיים.
הסניגוריה: אתה יכול לספר לנו על הערכים שבטקסט?
א.א : בסדרות כמו חסמבה והסדרות של אבנר כרמלי כמו ה"ימאים והספורטאים הצעירים", שמים דגש רב על אהבת מולדת, אומץ לב ונכונות לסכן את החיים למען המולדת. הם מוכנים להקריב את חייהם למען מטרה שהם מאמינים בה, שהיא עצמאות האומה ועל-מנת להגן עליה מפני אויבים. בספרים אלה יש גם דגש עצום ובלתי פוסק על חברות על עזרה הדדית, על תמיכה בבני שכבות סוציאליות אחרות מתוך ההכרה של האחדות של כולם. למשל בספר "חסמבה וילדי ההפקר", שהפך יותר מאוחר לסרט.
הסניגוריה: ולמה זה בעצם היה חשוב להעביר את הערכים האלה?
א.א. הייתה לכך חשיבות. ערכים אינם נוצרים מעצמם, בילדים יש להחדיר אותם לתוכם. באותה תקופה מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה נתונה למלחמה בלתי פוסקת על קיומה, ועסוקה בבעיות שונות כמו נושא קליטת העולים. הסופרים חשבו שמן הראוי להסביר לילדים מדוע הם בעצם חיים דווקא כאן, במקום כל כך קשה ומסוכן, ומה החשיבות של זה. שהרי אם לא יבינו את משמעותה ומטרותיה של מדינת ישראל, ולאור העבר היהודי והאידיאולוגיה הציונית לא ימצאו טעם בכל העניין. יצירת סיפורים מרתקים שבהם הערכים הלאומיים הציוניים (כפי שכל מחבר הבין אותם), היו חלק ותבלין בעלילה היו אלמנט חשוב בהחדרת ערכים אלה.
אפשר להשוות זאת, למשל, למדינת איטליה הצעירה של סוף המאה ה-19', מדינה שהורכבה ממחוזות שונים בעלי ניבים שונים וללא עבר משותף אמיתי. תחושת האחדות "האיטלקית" בינהן הוחדרה בראש ובראשונה על-ידי ספר בשם "הלב", ספר ילדים פופולארי מאוד שבו הושם דגש על אחדות איטליה והערכים המשותפים האיטלקיים במסגרת של סיפור מושך מרתק ומרגש לילדים. ספר זה, יחד עם ספר ילדים אחר בשם "פינוקיו", תרם יותר מכל גורם אחר לאיחודה התרבותי של איטליה המודרנית, מאחר שבכל מקום למדו אותו בבית הספר.
הספרים האלה שימשו מודל לחיקוי ילדים, חיקו את הדמויות שעליהם קראו בספרים ואותם העריצו - דמויות כמו ירון זהבי וגיבורי הספורטאים הצעירים, וניסו להיות כמוהם, "צברים" טובים יותר ואמיצים יותר וישרים יותר, בעלי ערכים חיוביים. הדוגמאות שנתנו בספרים אלה דרך סיפורי הרפתקאות מרתקים היו אפקטיביות הרבה יותר מאשר הטפה בידי מורים והורים ומשום כך הייתה להן השפעה גדולה בהרבה.
הסניגוריה: האם הספרים באותה תקופה חינכו לערכי מילחמה?
א.א. מעולם לא. הם כן חינכו לערכים של אומץ לב ונכונות להקרבה עצמית במלחמה. אולם תמיד, במלחמה של הגנה צבאית, לא של התקפה. יש לציין, בספרים רבים מסוג זה, למשל - בספרי חסמבה, תמיד הושם הדגש על ההבדל בין השליטים הערביים החמסניים שואפי המלחמה והתושבים הערביים העלובים שרק מעוניינים ברווחה לעצמם, ושעימם ישראל מעוניינת לחיות בשלום ולעזור להם. יתכן שזאת נראית לנו היום כחשיבה פוליטית נאיבית (המציאות הקשה היא שהערבים ככל היום רוחשים ברובם המוחלט שינאה רצחנית לישראל א.א ), אולם כך חשבו ודיברו אז.
הסניגוריה: האם בספרות של אותה תקופה הייתה גזענות כלפי עדה זו או אחרת?
א.א. לא. נהפוך הוא. ניתן דוגמה: בסדרת חסמבה, שכללה במקור 10 דמויות, שלוש מהדמויות הקבועות היו ממוצא מזרחי. מנשה התימני שהיה הלוחם הכי נועז ועיקש בחבורה, משה ירחמיאל ממוצא עירקי ( אבל מוצאו לא הוזכר בדרך כלל) שהוצג כאינטלקטואל שכותב את עלילות החבורה, ואליהו חרמון, שמוצאו אינו ברור, אבל הוא ממוצא מזרחי ומשכבה חברתית "נמוכה" יותר מאלה של האחרים.
הסופר גם הכניס בכמה מהספרים דמות הרואית בשם הנריקו, ששימש כמפקד חסמבה כאשר ירון זהבי נאלץ לעזוב, והיה ממוצא מרוקני.
חוץ מאלה היו בחבורה עוד שתי בנות, שאחת מהן, תמר, הייתה סגנית המפקד בהתאם למיטב דרישות הפמיניסטיות כיום. נכון שלא הרבה עשו עם עמדה זאת, ועדיין המחבר מוסינזון ניסה להתעלות מעל הסטריאוטיפים האנטי נשיים של תקופתו. כל שאר החמישה היו סתם זכרים אשכנזים, נכון, אבל ניתן לטעון שכל אחד מהם ייצג שכבה אחרת - בהתאם למיטב דרישות "הפוליטיקאלי קורקט" היום. ירון זהבי ייצג את מעמד הפועלים, אהוד השמן ייצג את שכבת השמנים, עוזי הרזה את שכבת הרזים באוכלוסייה, רפאל כדורי את הצפונים העשירים, דני יצג את מה שאנחנו מכנים היום כ"חנונים". דני, שתואר כישנוני ובישן ופחות אקטיבי מהאחרים, ובשלב מסויים הוצא בידי הוריו מהחבורה מאחר שאלה חששו לחייו.
אם נרצה, אפשר לראות בדני הנ"ל דמות גזענית סטריאוטיפית אנטי אשכנזית. כמובן שאין לכך כל קשר למציאות.
בסדרת "הימאים" של כרמלי, הגיבור הראשי האיש שזוכה בבחורה היפה, איתן גלאון, "הוא בכלל ממוצא תימני ומבוסס על דמות שהמחבר הכיר. זה לא נאמר במפורש בטקסט, כי בסופו של דבר המוצא העדתי אינו חשוב, אבל זה נרמז ונאמר לי מפורש בידי המחבר.
מי שמאשים את מוסינזון וכרמלי בגזענות עדתית, כופה את ערכי הפוליטיקלי-קורקט של היום על הספרות של אז, אבל אותה ספרות צריך לקרוא דווקא בקונטקסט המקורי שלה. עבור מוסינזון, כולם היו ישראלים, ויש בספרים שלו גם סולידריות חברתית שאי אפשר למצוא היום. ב'חסמבה וילדי ההפקר', לדוגמה, הגיבורים עוזרים לקבוצת ילדים משכבות המצוקה. מי היה חולם היום שחבורת 'צפונים' תעשה משהו בשביל ילדים בעידן הרב-תרבותיות, כאשר כל קבוצה דואגת רק לעצמה.
[מכאן ואילך השאלות היו של התביעה]
התביעה: האם אתה מאשר, אם כך, שהספרים האלה ניסו למחוק את זהותם הקודמת של העולים? האם אינך חושב שיש בכך משום גזענות?
א.א. כל הטענות על גיזענות ועדתיות בחסמבה, הם כולם תוצר של אידיאולוגיות מודרניות שאין להן כל קשר לדרך החשיבה של הסופר של חסמבה, אידיאולוגיות "פוסט מודרניות" שמדברות על כך ש"האשכנזים הרשעים המנוולים אויבי המין האנושי באו לדכא את הספרדים ואת הפלשתינים המסכנים האומללים", וכו' וכו', וגם מבוססות על קריאה שטחית מאוד וסלקטיבית מאוד של כמה טקסטים בודדים מסדרות של עשרות ספרים, תוך התעלמות מכל מה שלא מתאים ל"שיטתם". יש להבין שמוסינזון לא חשב כלל במונחים של "אשכנזי" ו"ספרדי". הוא חשב שבסופו של דבר, מה שחשוב זה הישראליות של הדמויות. דהיינו, זהותם החדשה בארץ ישראל, ולא המוצא שלהם וגם לא המין שלהם. זהו כמובן דבר שנציגי האידיאולוגיות החדשות הללו מתנגדים לו בכל תוקף. מבחינתם, כל מה שחשוב הוא הזהות המקורית ולא הזהות החדשה. מוסינזון ועמיתיו, לעומתם, חשבו שכאן בארץ ישראל מתבצע ניסיון ליצור אנשים טובים יותר, וכי מה שהיה בעבר אינו חשוב, מה שחשוב הוא מה שמתבצע בהווה.
התביעה: האם זה נכון שהמזרחי אליהו חרמון עבר תחקיר מפורט בידי החברים הוותיקים של "חסמבה" לפני שהורשה להיצטרף לחבורה? האם אין בכך משום סממני גזענות?
א.א. על-פי הסיפור, כל שאר בני החבורה הכירו כבר זה את זה. הם לא הכירו את אליהו חרמון, ועובדה שהם כן קיבלו אותו בסוף.
התביעה: האם אתה יכול להצביע על דוגמאות של אפליה עדתית בסיפורים?
א.א. כן, בסיפורי "חסמבה", מנשה התימני הוא לעיתים קרובות הראשון שיוצא למאבק לפני כל האשכנזים הלבנבנים למינהם, אני מניח שאפשר בהחלט לראות בכך סימן לאפליה.
התביעה: כיצד מתוארים האויבים (הערבים) בספרות הילדים? האם אתה יכול להגיד שהם מתוארים בדרך כלל בצורה סטריאוטיפית שלילית?
א.א. כן אבל... יש לזכור שספרות הרפתקאות, מאז ומתמיד עוסקת במצבים של קונפליקט, אחרת אין לה זכות קיום. ומכיוון שהקונפליקט אז (כמו היום) היה ברור מאוד, המאבק עם הערבים הוא הועמד במרכז סיפורים רבים (אך בהחלט לא כולם!). כך, למשל, סדרת "דני דין" היא סדרה של ספרות קלה הרפתקנית וקומית. ואלה מתבססות אך ורק על סטריאוטיפים. כתוצאה, האויב בכמה מהספרים הוא ערבים מגוחכים ונבזיים.
אבל כך הוא לגבי מרבית הסדרות האחרות מסוג זה בחו"ל. בספרי וסרטי ג'ימס בונד של איאן פלמינג, למשל, שבהם כל הנבלים הם גם טיפוסים אתניים (ובספרים לרוב בני תערובת אתניים אם כי זה השתנה בסרטים המאוחרים יותר), כמו גם מרבית סדרות ההרפתקאות שנכתבות עד היום עד ספריו של תום קלאנסי ובספרים של קלייב קאסלר ועד סדרת הטלוויזיה "24", "דנידין" ו"חסמבה", הם בחברה "טובה". אפשר להתלונן על כך, אבל כך הוא בסדרות הרפתקאות. יש צורך באוייב קל לזיהוי, וזה לקוח בדרך כלל מחברה ומדינה שעימה נמצא עמו של הסופר בקונפליקט.
בדנידין, האויב הם הערבים. בזמן הכתיבה האויב היה (ועדיין הוא) הערבים. אז הסופר לא ניסה להיות פוליטיקלי-קורקט לגביהם, ואני חושב שזה מגוחך לתקוף את הספרים בגלל סטנדרטים של פוליטיקלי-קורקטיות. בכל מקרה, הסופר של דנידין לא הציג את הערבים כיצורים מתועבים ומאוסים שיש להשמידם, אלא רק הציג אותם כיריבים מגוחכים שאפשר לצחוק עליה. הסופר לא חשב שהוא עושה מעשה נורא כל כך בזה, מכיוון שהוא חשב שבכך הוא ממלא חובה פטריוטית מצד אחד, ומצחיק את קוראיו מצד שני (זאת הייתה סדרה קומית אחרי הכל). בספריו החדשים יותר מבטא המחבר את עמדותיו, שלפיהן על יהודים וערבים בארץ ישראל להתמזג לאומה חדשה, שתהיה אומה טובה יותר מקודמותיה. עמדה שעם כל הרצון הטוב קשה לראות אותה כגיזענית.
התביעה: אבל האם אתה מכחיש שהערבים הוצגו בדרך כלל כ"רעים"? אתה לא חושב שזה השפיע לרעה "על הקוראים ועמדותים כנגד הערבים?"
א.א. עם כל הכבוד שאני רוחש להשפעה של ספרים, ויש להם השפעה גם חיובית וגם שלילית, הילדים בארץ לא היו זקוקים לספרים אלה כדי לעצב את עמדותיהם כלפי הערבים. די היה לשמוע את ההורים, לשמוע רדיו וכו'.
בכך באה העדות על סיומה. לאחר הדיון התנהלה הצבעה בין התלמידים השונים שצפו במשפט, והסתבר שיש שיוויון בין התומכים והמתנגדים.
המושבעים (חמישה תלמידים מכיתה גבוהה יותר) הצביעו כולם "בעד" ספרות הילדים "הכביכול מגוייסת", ובכך זכה במשפט הצד שאותו ייצג כותב שורות אלה.
בכל אופן, בכתבת רדיו על המשפט שהושמעה בגלי צה"ל, התברר שלמרות לרוב הילדים שצפו במשפט היו דעות נחרצות לגביו, רובם לא קראו כלל את הספרים שדובר עליהם.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
