חשיבה קבוצתית - גם בישראל של 2011

מהצד השני, חפויי ראש ומתוסכלים ישבו נציגי מערכת המשפט. עו"ד רחל תורן, למשל, ניסתה להעביר מסר. תורן, המייצגת גם את חנן גולדבלט וד"ר אורלי אינס, דיברה בשקט ובמקצועיות מעוררי הערכה. מדובר בטרגדיה, העזה לומר. הקהל, יש לציין, זז בכיסאות בחוסר שקט. אבל תורן לא נרתעה. תהיו אנושיים, אמרה בצורה דיפלומטית יותר, פנו מקום גם לחמלה, רמזה במילותיה לקהל. אבל זה, ישוב בחוסר נוחות על כיסאות סטודנט בבניין נפתלי המיושן, רצה דם. אמירה הססנית, מפויסת, המניחה שאין רק אמת אחת, שיש גוונים של אפור בחיינו, שרואה מורכבות - כל אלה היו מחוץ לתחום.

עו"ד ציון אמיר סיפק את הסחורה. אמיר לא התחבא מאחורי מכבסת מילים. לא ניסה להיות נחמד. לא חיפש לקוחות פוטנציאליים. דיבר בדם ליבו. המסר היה פשוט, הגיוני ואמיתי. ברור, כך אמיר, שהשיח מתנהל גם בתקשורת ולא רק בין דלתות בית המשפט. אבל שיח צריך להיות שיח ולא משפט-שדה. צריכים להיות בו גוונים, שונות, חילוקי-דעות, ייצוגים שונים. צריכה להיות נגישות אל דעת הקהל לכל המעורבים ולא רק לצד אחד. זה לא היה המקרה, טען אמיר, תוך שהוא משתמש במטפורה "חומה בצורה" כדי לתאר את האווירה הציבורית והתקשורתית שאפפה את משפט קצב בחמש שנות ההתנהלות המשפטית. "חומה בצורה" שלמולה נותרו פרקליטי קצב ויחצניו חסרי-אונים ומתוסכלים בניסיונות הסרק שלהם להעביר אינפורמציה, או מסרים כלשהם, שיטילו ספק כלשהו בלב הציבור או לכל הפחות יציבו סימני שאלה. "לא ניתן היה להכניס סיכה" בלב הקונצנזוס, טען אמיר המתוסכל וזכה לקריאות בוז מהקהל, בבואת הציבור בישראל. לאמיר נעשה "משפט-שדה", בין כתלי האקדמיה, בערב עיון אינטלקטואלי כביכול, בדיוק באופן שבו שפטה התקשורת את קצב. מתוך רוע מתלהם, עדריות בוטה ושיח חרשים. ככל שאמיר הזיע יותר, הקהל נהנה יותר. ככל שניסה שוב ושוב להסביר, האטימות השתלטה. שוב נוצרה אותה "חומה בצורה" שאמיר דיבר עליה. חומת הקונצנזוס והחמימות הנעימה של השרויים בתוכה.

בערב שכותרתו "התקשורת במשפט קצב", המתקיים בחסות האקדמיה, ניתן היה לצפות לדיון אינטלקטואלי אמיתי בסוגיות כמו חובת התקשורת בשמירה על כבוד האדם וחפותו עד להרשעה, למול חובת התקשורת להביא לציבור מידע. אבל זה לא היה שם. או, למשל, ההבדל בעידן האינטרנטי בין חקירה תקשורתית לחקירה משפטית והאפשרות בכלל לחסיון מידע. גם זה לא היה שם. אז אולי לפחות משהו על המושג אובייקטיביות בהקשר להליך השיפוטי, האם וכיצד ניתן לנטרל את דעת הקהל מאזניו הכרויות של שופט חפץ-חיים - גם זה לא ממש דובר שם. דילמות מוסריות? ערכים מתנגשים? ממש לא. מה כן היה? נציגי התקשורת בפאנל, שעסק בסוגיית "התקשורת במשפט קצב", ברוך קרא, גדי סוקניק ועו"ד יובל יועז, זכו לאהדת הקהל שגדש את האולם בבניין נפתלי כאשר נופפו בקלישאות על תפקיד העיתונות וזכות הציבור לדעת. התקשורת, אליבא ד"שלישיית התקשורת החוקרת" עשתה את מלאכתה נאמנה. עובדה: בית המשפט חשב כמוה! אף אחד בקהל, אגב, לא נצפה מחייך אפילו לשמע הטענה המעמידה את התקשורת בתפקיד הרשות השופטת.

מה כן היה? חוץ מקלישאות הייתה גם הדגמה לחוסר האחריות של אנשי התקשורת. כך לדוגמה הפריח גדי סוקניק לחלל האולם אמירה בדבר מתלוננות פוטנציאליות נוספות שהוא, באופן אישי, שוחח עימן. הן, כך סוקניק, לא העזו להתלונן. סוקניק, אם כך, מתלונן בעבורן. נכון או לא, רק היושב במרומים יודע. אבל כרגע זה לא ממש משנה כבר. הפרחת השמועה כבר עושה את שלה למקרה שקצב יחליט לערער. בביצה הטובענית הישראלית, כל צעד כזה עושה באופן מיידי גלים רבים של שמועות שהופכות במהירות שיא לעובדות מאשימות. סוקניק מודע ללא ספק לכוחה של מילה. על אחת כמה וכמה מילתו של עיתונאי בכיר. חוסר האחריות של סוקניק בהפריכו אמירה זו גרר תגובה נזעמת מצד צדקת אחת שישבה בקהל, אבל זו הושתקה במהירות שיא על-ידי נציגים נזעמים של משטרת הדעות.

במקום בו הבעת הזדהות עם כאב - ואפילו יהא כאבו של נאשם - נחשבת עבירה על נאורות, יש סכנה שמדובר בתופעה של חשיבה קבוצתית שהפכה לנורמה תרבותית. בלב הקונצנזוס נעים וחמים. שווה להתכרבל שם גם במחיר אכזריות ויצריות. כי מחוץ לו, עלול להיות לבד ומסוכן. עדיף להתאכזר לאחרים מאשר לעצמך.

אבל למי שיטען שבמקום שיש הסכמה רבתי, יש לבדוק היטב, ולמי שיטען כי עשיית צדק אינה מחייבת באכזריות ואינה קשורה לשמחה לאיד, יש סיכויים טובים לעבור לצדו השמאלי של סרגל המקובלות החברתית. ושם, כאמור, קר. קר מאוד.

חפותו או אי-חפותו של משה קצב אינה הסוגייה המטרידה באמת. השאלה היותר חשובה היא האם ניתן לייצר משפט צדק באווירה ובתרבות הישראלית ומתוך נורמות תקשורתיות מתלהמות. בתלונות על הטרדה מינית ואפילו על אונס, מדובר בדרך כלל על עדות אחת מול עדות שנייה. דיני נפשות נקבעים פה בדרך-כלל ללא ראיות של ממש, אלא בעיקר מתוך התרשמות השופטים. בין היתר מאישיות הצדדים. בית המשפט, מצידו, חייב לקבוע בסוגייה אחת: היה או לא היה. הציבור והתקשורת רשאים לדון גם בשאלות נוספות כמו השפעתן של נורמות שהיו מקובלות עשרות שנים בציבוריות הישראלית ושהנאשם גדל לתוכן, כמו חלקה של האישה באחריות למעשיה ואיך לחנך את בנותינו להעביר מסרים חד-משמעיים. לדון בשאלות אלו ללא חשש מתיוג וללא התלהמות. כי יש משהו מעיק ומטריד בקונצנזוס המיידי המתגבש סביב כל תלונה על הטרדה מינית. סוג של דיקטטורה מחשבתית, שהמעז לאתגרה זוכה באופן מיידי לקיתונות של רותחין. במקרה הטוב, יסתכלו עליו בחמלה. במקרה השכיח, יתייגו אותו כלא אינטליגנטי, לא נאור, וכמובן שונא נשים. במקום בו עורכים משפטי-שדה אין מקום לספקות, להרהורים, לשיקולי-דעת או, חלילה, רחמנא לצלן, למידה של רחמים. במקום בו יוצאות אלפי נשים להפגין בעד מתלוננת דוגמת ד"ר אורלי אינס, עוד בטרם ברור במה היא בכלל מאשימה, ולמה, יש חשד שמדובר בתופעת עדר מוקצנת ובמשטרת דעות.

במונחים מעולמות תוכן אחרים, ניתן לומר שמדובר כאן בתופעות של "חשיבה קבוצתית". מדוע לא הקשיבו למי שניסה להתריע על פריצת מלחמה קרבה ביום כיפור? מדוע לא הקשיבו למי שהתריע על תקלה אפשרית בצ'לנגר? מקרים דוגמת אלה ואחרים מקבלים הסבר במודל החשיבה הקבוצתית שמקורו בחוקר בשם אירבינג ג'ניס שהוזמן לצפות, בזמן מלחמת קוריאה, בתהליכי קבלת החלטות של קבוצות גנרלים בצבא האמריקני ושם לב לתופעה מרתקת. למרות שהמשתתפים בדיונים היו אנשים אינטליגנטיים, רמת ההחלטות שהתקבלו באותם דיונים העידה על רמת משכל קבוצתית נמוכה הרבה יותר מהרמה של כל משתתף לחוד. לתהליך הלקוי של קבלת ההחלטות הקבוצתית קרא ג'ניס "חשיבה קבוצתית" וכיום המונח מסמן שקיים ליקוי יסודי בקבלת ההחלטות בקבוצה.

אחד ההסברים לחשיבה הקבוצתית הוא, שעל מי שמערער על הקו הקבוצתי, מופעלים תהליכי לחץ קשים והוא הופך להיות מנודה או מוקצה. על-מנת להימנע ממצב זה, אנשים מיישרים קו עם הרוח הנושבת. בתהליכים של חשיבה קבוצתית, הקבוצה, בדרך-כלל, מרגישה עצמה צודקת ומוסרית ונוטה לראות קבוצות אחרות כהרבה פחות מוסריות. ברמה הקוגנטיבית, מידע חדש המתקבל ומוגש לחברי הקבוצה, שאינו נמצא בהלימה עם קו ההחלטה שגובש, לא יקבל את תשומת הלב הראויה. לחברי הקבוצה תהיה נטייה להתעלם ממנו, לנסות לבטלו או להפחית מחשיבותו באופן משמעותי.