|
|
|
|
אחדים מנציגי המתנחלים דיברו על הריסת המלון כאילו הביסו בזאת לא רק את המופתי המנוח, אלא את המשטר הנאצי בכבודו ובעצמו | |
|
|
|
|
|
המחזה של בולדוזרים הנוגסים במבנים והורסים אותם עד עפר איננו מחזה נדיר בירושלים המזרחית. עיריית ירושלים מחריבה בשנה 100-80 בתים, על ראשי דיירים שמעולם לא ניתנה להם האפשרות לבנות אותם באופן חוקי. זה תמיד מחזה קורע-לב: הבכי של הילדים בהמולה האלימה, הייאוש על פני המבוגרים, החפצים שזרוקים בחוץ.
ובכל זאת, משהו במראה ההרוס-למחצה של מלון שפרד, בשכונת שייח' ג'ראח, כיווץ את הלב בכאב מסוג אחר. הפעם לא היו אלה הבולדוזרים של עיריית ירושלים שהכניעו את המבנה המפואר, אלא באי-כוחם של המתנחלים ששמו יד על המלון, וכעת מבקשים לבנות שם יחידות דיור מפוארות באדיבותו ובמימונו של פטרונם, ארווין מוסקוביץ'. אחוזים באותו אמוק דתי-לאומני המאפיין פונדמנטליסטים באשר הם, התנפלו על אחד המבנים המרשימים ביותר בעיר המזרחית והלמו בו, אדישים לזיכרון ההיסטורי יוצא הדופן שהוא נושא. למין בנייתו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת עבור המופתי של ירושלים דאז, חאג' אמין אל-חוסייני, בידי קבלנים יהודים, היה מלון שפרד עד לתהפוכות הסוערות שידעה ירושלים. הוא שימש כמשכנו של ג'ורג' אנטוניוס, מזכירו האישי של המופתי ומי שנחשב לאחד ממבשרי הלאומיות הערבית; התארחה בו האליטה המקומית של התקופה; בסביבתו התרחשו מאבקי האצ"ל והשתלטות אנשי ההגנה; הוא קלט את פצועי המתקפה על שיירת הדסה, והם זכו לטיפול רפואי בין כתליו; תחת השלטון הירדני שימש הבניין כבית מלון, ולאחר הכיבוש והסיפוח של העיר המזרחית הוא עבר לידי המדינה, במסגרת חוק נכסי נפקדים, ושימש, בין היתר, את משרד המשפטים ומשמר הגבול.
באמצע שנות השמונים נרכש המבנה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, על-ידי המיליונר הימני מוסקוביץ', ונחרץ גורלו לשמש כעוד חוליה בשרשרת ההתנחלויות השואפות לייהד את השכונות הפלסטיניות. בזאת הצטרף מלון שפרד לרשימה ארוכה של נכסי ציבור שמצאו את דרכם לידיהם המשתוקקות של המתנחלים, על-פי רוב בעסקות בלתי שקופות שהתקיימו ללא מכרז ואשר טיבן מעולם לא נחשף בפני הציבור הישראלי. תופעה זו מוכרת ביתר-שאת בסילוואן, שם התגייסו כל הזרועות הממשלתיות והרשמיות הנוגעות בדבר כדי לבסס את שלטון המתנחלים בכפר. כמו בסילוואן, גם במלון שפרד נעשה מאמץ ברוטאלי למחוק את שכבות הזיכרון שהאתר אוצר, ולרתום אותו לטובת סדר יום לאומני, קיצוני וצר. בסילוואן זה נעשה בראש ובראשונה על-ידי מחיקה תודעתית של הפסיפס התרבותי העשיר שנחשף בחפירות "עיר דוד", וכפייתו של נרטיב היסטורי-לאומני בלעדי על האתר, ואילו בשייח' ג'ראח המחיקה היא פיזית ממש - הריסת אחד הסמלים של ירושלים הקוסמופוליטית, ובניית התנחלות חדשה על חורבותיה.