בשנותיה הראשונות של המדינה היה רק שידור רדיו אחד, דבר שאיפשר לפקח בקפדנות על כל הגה שיצא לחלל האוויר. יועץ הלשון דאז, ברוך הראל, נראה לכמה מעורכי החדשות מחמיר מדי, והתחיל פולמוס בין העורכים ובין היועץ. בראשית שנות ה-60' נכנסה לתמונה האקדמיה ללשון העברית. אבא בנדויד, יועץ הלשון החדש של קול ישראל, פעל בתיאום עם האקדמיה, ויחד עם משה חובב, קריין החדשות הנודע, הגיש לה תוכנית להנהגת המבטא הנדרש בשידור. בנדויד היה אסתטיקן, אינטלקטואל, בעל אוזן מוסיקלית ואיש רחב אופקים ומשכיל בכמה תחומים. הוא נולד בפולין (שמו היה אז אבא פאירשטיין), למד בבית הספר "תחכמוני" בוורשה ובבית המדרש לרבנים, עלה ארצה ב-1934, עבד כמודד קרקעות ושירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לפני יותר מ-40 שנה התחיל לשדר את הפינה "רגע של עברית", המשודרת גם כיום בעריכתה של יועצת הלשון הראשית רות אלמגור-רמון.

דרכו של בנדויד בעיצוב לשון השידור הייתה להביא את השדרים, העורכים, הקריינים והמגישים לחוש הנאה אסתטית, אפילו מוסיקלית, בכתיבת עברית בהירה, גמישה, עניינית וקרובה ללשון המקורות. כך, למשל, שכנע את עורכי החדשות להעדיף סמיכות על פני תואר, מפני שמבנה הסמיכות הוא שורשי מאוד בעברית. למשל, הצירוף "גישתה של ישראל" רצוי, מבחינת הסגנון, יותר מן הצירוף "הגישה הישראלית". שני הצירופים הם תקניים, אך הסגנון העברי מעדיף את מבנה הסמיכות. בנדויד ודאי לא היה מאשר צירופים הנפוצים כיום כמו ממצאים חקירתיים, שינויים התנהגותיים, אירועים לבביים, מפגעים תחבורתיים ומפגשים בית ספריים. הוא הציג לשדרים דברים שנראו דקים, אך לאחר שהסביר אותם - נראו הדברים הגיוניים ואפילו מחויבי המציאות.

כך, למשל, כאשר מדברים על שטח שיש בו חלקים, רצוי לכתוב "מערב סיני", או "מזרח סיני" ולא "סיני המזרחית" או "סיני המערבית". כך גם "קור עז בצפון אירופה" ולא ב"אירופה הצפונית" - אירופה יש רק אחת - וכך גם "הפגנות במזרח ירושלים" ולא ב"ירושלים המזרחית" - גם ירושלים יש רק אחת. אפשר להשתמש בתואר כאשר יש באמת שתיים - קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית או, בשעתן - גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית.

בנדויד הקפיד בשמותיהם העבריים של מקומות - רבת עמון, למשל, ולא עמאן; כפר השילוח ולא סילואן. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר השטחים שכבש צה"ל עמדו במרכז החדשות, וקבוצות פוליטיות הביכו את עורכי החדשות כשנאבקו בתקשורת על מונחים כמו "השטחים הכבושים", "השטחים המוחזקים" ו"השטחים המשוחררים", קבע בנדויד בפשטות ומתוך דיוק של כרטוגרף (האיש היה גם כרטוגרף, גיאוגרף, אסטרונום ומוסיקאי), כי מדובר בחבלי ארץ ששמם יהודה, שומרון, בנימין, חבל עזה, הגולן (ולא הרמה הסורית או רמת הגולן) וסיני, וזאת בלי שום קשר לסוגיות פוליטיות כמו ריבונות, שלטון וייצוג.

קנאת הבלשנים

נוכח הבורות והפיליסטריות השוטפות היום את התקשורת, נראות האבחנות של בנדויד כדקויות עדינות, יהיו מי שיגידו עדינות מדי. אך עומק ידיעותיו בכל רבדי הלשון העברית כבשו את לב השדרים. יש מאות דוגמאות מתועדות של תיקוני בנדויד, אשר דורות של שדרים אימצו אל ליבם. שיגוֹ ושיחוֹ עם אנשים כמשה חובב, ראומה אלדר, יצחק פרי, חיים יבין, אריה אורגד, דן כנר, דניאל פאר, יצחק נוי וחבריהם היו חוויה מרתקת. השדרים העריצו אותו על טעמו הטוב ועל יכולתו לשלב פנינים של עברית בלשון החיה בטבעיות ובגמישות. השפעתו על העברית הישראלית עוררה קנאה אצל כמה אנשי לשון בעיתונות ובאוניברסיטה, והם התפלמסו עמו בחריפות.

פרופ' חיים רבין מן החוג ללשון העברית באוניברסיטת ירושלים טען, כי בנדויד התעטף בגלימה גדולה מדי וכי הוא פוסק הלכות בעניינים שהאקדמיה לא הכריעה בהם והם תלויים ועומדים. המדור "רגע של עברית" שודר ממש לפני חדשות שבע בבוקר והפך לאורים ותומים של העברית החיה, דבר שעליו זעם המתרגם הנודע משה זינגר (משה הנעמי). לדעתו, אבא בנדויד כפה את סגנונו האישי, התנגד לשימושים נכונים והכניס במקומם שימושים הקרובים לליבו. הבלשן ראובן סיוון טען, כי בנדויד מבקש לכפות על העברית משטר חדש. סיוון, ועמו עוד ארבעה בלשנים, פרסמו בעיתונות קול קורא שכותרתו: "רגע של עברית - לידי בלשנים". הם טענו, כי המלצותיו של בנדויד להימנע מביטויים כמו "ניהל משא-ומתן" (הוא העדיף "נשא ונתן"), או "קיבלתי על עצמי" (הוא העדיף "קיבלתי עלי") מנוגדות להמלצות האקדמיה להימנע מפרסום הכרעות בענייני לשון שעליהן לא הסכימה מליאתה. החמישה דרשו להוציא את ה"רגע" מידי אבא בנדויד ולמסור אותו לידי ועדת בלשנים ומורי לשון, "כי בנפש התפתחות הלשון בימינו הוא". מתנגדי בנדויד שטמו אותו עד כדי כך שקראו ל"רגע של עברית" "רש"ע" (ראשי התיבות של שם המדור). מכתב חמשת הבלשנים ועוד פרטים מאלפים רבים על הפולמוס מובאים בספר "העברית בראי המדינה" מאת נתן אפרתי (האקדמיה ללשון העברית, תש"ע).

היו גם כמה שדרים שחלקו על בנדויד מבית, והפולמוס בתוך רשות השידור היה חריף לא פחות מן הפולמוס שמחוץ. בנדויד לא נבהל. הוויכוח רק הועיל לו להשחיז עוד ועוד את טיעוניו. הוא פנה באיגרת אל כל השדרים וכתב: "לשון היא גם תרבות, מסורת, מושגים, ביטויים - וספרות לכל סוגיה, כדתית כחילונית. את כל זה אי-אפשר ללמוד באוניברסיטאות. ואם אין אדם מביא זאת מביתו ומסביבתו או משקידתו העצמית שלו, אפשר להיות דוקטור ללשון ולא לדעת את הדברים האלמנטריים ביותר: לא בהווי ולא במנהגים ולא באוצר הביטויים הקשורים בהם".

כך דיבר האינדיווידואליסט המובהק בוויכוחו עם אנשי האוניברסיטה המנפנפים בתאריהם. עורכי החדשות והשדרים תמכו בבנדויד בפומבי וחלקו לו מחמאות, דבר שהרגיז עוד יותר את יריביו. האקדמיה ללשון העברית הסכימה עם אבא בנדויד כי יש להציג את מטבעות הלשון העבריות המקוריות אל מול ביטויי הלעז המתרבים בקצב מדאיג, ואולם אחרי מלחמת ששת הימים, עם ייסוד הטלוויזיה הישראלית והרחבת השידורים של גלי צה"ל, אבדה היכולת הטכנית לפקח מראש על כל השידורים, ושדרים שלא ידעו את בנדויד התחילו פורקים עול. ועד כדי כך הרחיקו הדברים לכת, עד שאנשי גלי צה"ל הגדירו את הלשון שבפי שדרי קול ישראל - "קריינית".

המלצותיו של בנדויד כונסו ב-1974 בספר "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" - ספר פנימי, לא למכירה, שהפך ללהיט בכל מערכות החדשות בישראל, והפופולריות של אבא בנדויד גדלה עוד יותר, דבר שגרם ליריביו עצבנות בלתי נסבלת. ראובן סיוון תבע בבית המשפט להחליף את בנדויד במישהו אחר - והפסיד.

בהיותו בן 70 פרש אבא בנדויד מעבודתו, אך יריביו המשיכו לתקוף את שיטתו גם לאחר מכן עד שהתערב כוח עליון: ארבעת היריבים המושבעים, שהיו בני גילים שונים - חיים רבין, ראובן סיוון, משה זינגר ואבא בנדויד - הלכו לעולמם בסמיכות זמן ומקום. האנשים הלא פשרנים הללו, שהעברית הייתה בנפשם, נעלמו כמעט בבת-אחת. במקום שאון הוויכוח השתרר פתאום שקט מוזר שיצר תחושה של חסר וגעגוע.