גיור אחד, שלושה מסלולים

העידן הגלובלי מתאפיין בתנועות הגירה המו-ניות שנובעות מפערים ברמת חיים בין מדינות ומאינטרסים מגוונים, ובהם גם שיקולים מדיניים והומאניים. מופעלים לחצים על שערי הכניסה למדינות מפותחות, אשר משתדלות לווסת את הזרם באמצעות חקיקה המבטאת מדיניות הגירה מתוכננת. עניין זה מקבל זווית מיוחדת בישראל, עקב חוק השבות המאפשר כניסה למדינה לכל יהודי וללא-יהודים שקשורים ליהודים בקשרי משפחה.

וביתר פירוט: חוק השבות מקנה זכות הגירה לישראל לא רק ליהודי המוגדר על-פי ההלכה כמי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, אלא גם למי שנשוי לבן העם היהודי; מי שאביו יהודי גם אם אימו איננה יהודייה; מי שהוא נכד של יהודי; ומי שהוא בן זוג של ילד או של נכד של יהודי. כך, למשל, יהודי שנישא לפני 80 שנה ללא-יהודייה, ונפטר לפני 20 שנה, "מוריש" את זכות ההגירה האוטומטית לישראל לכל ילדיו ונכדיו, ואף לבני זוגם, גם אם הם ושני הוריהם אינם יהודים, ובלי לבחון את שאלת הזיקה הסובייקטיבית שלהם לעם היהודי.

גל העלייה לישראל ממדינות חבר העמים, בצירוף הזכות הרחבה המוקנית על-ידי חוק השבות, הביאו לכך שבישראל חיים כיום כ-320 אלף עולים, אזרחים ישראלים, שאינם יהודים על-פי ההלכה ואף אינם מוכרים כיהודים על-פי דין המדינה. מדי שנה מתווספים אליהם כ-8,000 עולים לא יהודים חדשים. הריבוי הטבעי של קבוצה זו עומד על כ-4,000 ילדים בשנה.

בשנים האחרונות גדל החלק של העולים שאינם יהודים מקרב כלל העולים: על-פי הערכות רווחות, מאז שנת 2000 רוב ילדי העולים ממדינות חבר העמים אינם יהודים על-פי ההלכה. מצב דברים זה יוצר אתגר של ממש, שמעורבים בו היבטים מגוונים: ראשית, ההיבט האישי של פגיעה בזכויות האדם של העולים הלא יהודים: הדין האישי של אזרחי ישראל נקבע על-פי הדין הדתי. כיוון שהדת היהודית איננה מתירה נישואים עם מי שאיננו יהודי (ובהיעדר נישואים אזרחיים מוכרים בישראל), העולים הלא יהודים אינם יכולים להינשא ליהודים בישראל.

היינו, הם פסולי חיתון עם יותר מ-75% מהאוכלוסיה. הם גם אינם יכולים להיקבר בבתי קברות יהודיים, ומתעוררות שאלות נוספות הנובעות מן הסטטוס האישי ומההשתייכות הדתית, כגון בעניין אימוץ ילדים. זוהי פגיעה קשה בזכויותיהם של העולים. שנית, ההיבט הלאומי-חברתי: מן העבר האחד, ככל שגדל מספרם של העולים הלא יהודים, כך גם מתחזקת המוטיבציה של מגזרים רחבים - ובראשם דתיים ומסורתיים - לקיים מגילות יוחסין שמבדילות בין מי שנחשב יהודי על-פי ההלכה לבין האחרים.

התוצאה האפשרית היא פירוד היסטורי בעם, שקשה לצפות אם, מתי וכיצד יוכל להתאחות. חסימת שערי הגיור עלולה להביא להתפרקותנו לקבוצות משנה שאינן מכירות זו בזו. יכולתנו לתפקד כקבוצה לאומית-חברתית אחת - תצטמצם. מן העבר האחר, העולים הלא יהודים, אם יידחו על-ידי בני הלאום היהודי, עלולים לבחור באופציה של התנכרות והתבדלות ולהגדיר את עצמם כקבוצה לאומית נפרדת. כך או כך, שימור המצב יביא לטרגדיות אישיות ולאומיות שקשה לשערן מראש.

שלישית, ההיבט הלאומי - דתי: כשלושה רבעים מהיהודים בישראל מביעים התנגדות נחרצת לנישואי תערובת בין יהודים לאחרים. ההתבוללות הנפוצה בגולה נחשבת על-ידי רבים כמנוגדת לא רק לדת היהודית אלא גם לאינטרס הלאומי. התערותם המקווה של העולים הלא יהודים בחברה הישראלית עתידה לגרום לריבוי דרמטי של נישואי תערובת בישראל ול"יבוא" של תופעת ההתבוללות אל תוך המדינה היהודית. רביעית, ההיבט הדתי: כיום, כמעט הכל מסכימים שהכניסה אל העם היהודי מותנית בתהליך של גיור, על-פי הדת. ואולם, לא לעולם חוסן: אי מתן פיתרון לעולים הלא יהודים עתיד להצמיח דרישה רחבה להפקיע את האחריות על גבולות הקולקטיב מידי רבנים.

אם כך יהיה, אנו עתידים לעמוד לפני שינוי המוסכמות מימי עזרא ונחמיה. את השלכותיו של שינוי דרמטי כל כך קשה לחזות מראש. בנוסף לכך, אם יתהווה בישראל סקטור גדול של אנשים שחשים יהודים על-פי לאומיותם אך אינם מוכרים ככאלה על-ידי הדת, יגברו הלחצים להפרדה בין דת לבין המדינה. חמישית, ההיבט הציוני: בעתיד הנראה לעין, רוב פוטנציאל העולים לישראל מהתפוצות יבוא מקרב משפחות מעורבות. מדיניות גיור חייבת לקחת בחשבון עובדות אלו ולהיערך בהתאם. ככל שנקשה על הגיור, כך גם נקשה על העלייה. שמרנות בגיור משמעה חיסול האפשרות לעלייה משמעותית מהגולה ארצה.

הפיתרון המתבקש לקשיים אלו הוא גיורם מרצון של העולים שאינם יהודים. הדבר תואם את שאיפתם להיות חלק מן העם היהודי, ותואם גם את האינטרס הלאומי. ואכן, ראשי ממשלות ישראל הכריזו על הגיור כמשימה לאומית ואף קיבלו החלטות שונות בנושא, כגון הקמת מערך גיור ממלכתי.

ואולם, הנתונים מראים כי סך המתגיירים מקרב עולי חבר העמים עומד על כאלף איש בשנה במערך האזרחי ועוד קרוב ל-800 מתגיירים במערך הצבאי. נתון זה מאכזב: הוא עולה כדי 15% מהגידול ה שנתי של הקבוצה הרלוונטית. היינו, הבעיה מחריפה מדי שנה בשנה בממדים מדאיגים. סקר שנערך בקרב העולים מראה כי רבים מהם מרגישים כיהודים, בהתאמה, רק כ-10% מהם בוחרים להירשם בישראל כבני הדת הנוצרית. כשני שלישים מהם די מעוניינים או מאוד מעוניינים להרגיש חלק מהעם היהודי. למרות זאת, הרצון להשתייך איננו מתורגם לביקוש מעשי אחר גיור. אם לפני העלייה ארצה קרוב למחצית העולים מעוניינים בגיור, לאחר העלייה המספר יורד דרמטית.

מהן הסיבות העיקריות לביקוש הנמוך לביצוע התהליך? ניתן להצביע על מספר סיבות: המעכב המרכזי הוא הרף ההלכתי הגבוה שמציבים בתי הדין לגיור. הללו בודקים את ההתאמה של המועמד להצטרפות לעם היהודי על-פי שלושה היבטים מצטברים: היבט סוציולוגי - האם המועמד הצטרף לקהילה דתית? האם ילדיו לומדים במערכת החינוך הדתית? היבט פסיכולוגי - האם המועמד רואה את עצמו כדתי? מהי המוטיבציה שלו להצטרפות ליהדות? היבט התנהגותי - האם המועמד מקיים מצוות (שומר שבת, אוכל כשר, שומר על קוד לבוש - כיפה, צניעות וכו?, (רק לאחר שהשתכנעו הדיינים כי המועמד אכן חפץ לשמור מצוות ולחיות כדתי, ימשיך בית הדין בתהליך הגיור.

בפועל, רוב העולים הלא יהודים אינם מעוניינים בשמירת מצוות. הם רואים את עצמם כמצטרפים ללאום, ולא לדת. הם אינם חפצים להיות שונים מהרוב היהודי החילוני בישראל ולא מבינים מדוע נדרש מהם מה שרוב היהודים אינם מקיימים בפועל. התוצאה היא שעל-מנת להתגייר הם חייבים להתחזות. הדרך אל היהדות ואל ההתערות המלאה בלאום היהודי עוברת בשקר. לפיכך, אין פלא שהביקוש להצטרף לתהליך הגיור נמוך כל כך.

הסיבה השנייה היא החשש שמא בית הדין יבטל את הגיור גם לאחר שהושלם כדין. אכן, על-פי כללי הדיון בבקשות לגיור, תשס"ו- 2006 שהתקין הרב הראשי לישראל, רשאי בית הדין, במקרים מסוימים, לבטל גיור. קו פרשת המים היה בפסק דין של בית הדין הרבני באשדוד, שבו נקבע כי יש לבטל גיור של אישה שהתגיירה לפני 15 שנה משום שלא שמרה מצוות. פסק הדין אושרר על-ידי בית הדין הרבני הגדול.

אגב הפסיקה הטיל בית הדין ספק בכשרותם של אלפי גיורים שנעשו בבתי דין מוכרים, בהנהגתו של הרב חיים דרוקמן. כנגד פסק הדין של בית הדין הרבני העליון הוציא בג"ץ צו על תנאי וצו ביניים. זאת ועוד: מתברר כי מספר רשמי נישואים מקו-מיים מסרבים לרשום לנישואים את הגרים המתגוררים באזור סמכותם, תוך הטלת פקפוק בכשרותםההלכתית של הגיורים. מאחר שהרישום לנישואים מסור לסמכות הבלעדית של רב המקום, המתגייר איננו יכול להינשא בישראל.

יודגש: הסירוב נוגד הנחיה מפורשת של הרבנות הראשית כי יש לרשום לנישואים מי שמחזיק בתעודת גיור ("מעשה בית הדין") ובתעודת ההמרה. נושא זה תלוי ועומד בבג"ץ 2532/10 מכון עתים נ' הרבנות הראשית לישראל. קשיים אלו יוצרים יחסי ציבור גרועים במיוחד לתהליך הגיור בישראל.

מהו הפיתרון האפשרי? על-פי הערכות שונות, רוב העולים שאינם יהודים כלולים בקטגוריה ההלכתית המיוחדת של "זרע ישראל" - אחד מהוריהם או מהורי הוריהם הינו יהודי. לגבי קבוצה זו, שאיננה מנותקת לחלוטין מהעם, קיימות אסמכתות הלכתיות מרשימות שמאפשרות להקל בדרישה של "קבלת עול מצוות" ומייחסות חשיבות לעובדה שהעולים בחרו להצטרף ללאומיות ישראלית אקטיבית: עלו ארצה, משרתים בצה"ל, נוטלים חלק פעיל בתנועה הציונית ובמסגרת המדינית שיצרה.

על-פי ההצעה, יהיה ניתן להסתפק בדרישה לשמירה על מסורתיות) בלשון חכמים "מקצת מצוות" (כתנאי לגיור, באופן שלא ידרוש שינוי קיצוני באורח חייהם של המתגיירים. זהו גיור הלכתי-ציוני המאזן בין דרישות ההלכה מחד, ובין הסיטואציה הייחודית שבה נתונה החברה הישראלית ב-20 השנים האחרונות מאידך.

חלק מההנהגה הרבנית של הציונות הדתית מבחינה בין היחס לגרים בעבר, כשהתקיימנו בתנאי גלות מתוך חוויית תשתית של מיעוט מאוים על-ידי תרבויות ודתות זרות דומיננטיות, לבין המצב הנוכחי, במדינת ישראל, שהיא מדינת לאום יהודית, שהספֵרה הציבורית שלה - תרבות, שפה, מוסדות, תודעה - יהודית באורח ברור. אם תאומץ עמדתם ההלכתית, תיושם מדיניות גיור שתהיה נאמנה למסורת ההלכה מחד-גיסא, אך תפתח את שערי הגיור בפני העולים, כפי שהם, מאידך-גיסא.

כיום אין במדינת ישראל חוק המסדיר את נושא הגיור. ואולם, פקודת העדה הדתית (המרה) משנת 1927 קובעת כי מי שהמיר את דתו ורוצה שתינתן לכך נפקות חוקית נדרש לקבל מראש העדה הדתית שאליה נספח או משלוחו תעודת אישור, שאותה יציג לממונה המחוזי על-פי הפקודה שירשום את דתו החדשה של המבקש. ראש העדה הדתית היהודית הוא הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, ולכן הוא המוסמך הבלעדי על-פי החוק ליתן תעודה המעניקה משמעות משפטית למעשה הגיור. בלעדי תעודת ההמרה - מעשה הגיור הינו חסר תוקף מש- פטי בישראל.

ניתן אפוא לקבוע כי מנקודת ראות משפטית, הרב הראשי מחזיק במפתח לשערי הזהות היהודית. יש הגיון רב בריכוז הסמכות בקביעת "מיהו יהודי" בידי גורם אחד שיפעיל אמת מידה אחידה על כל הגיורים. ואולם, על הרב הראשי להבין שמופקד בידיו נכס ציבורי חשוב מאין כמותו. הינף ידו קובע גורלות במישור האישי ובמישור הלאומי. השימוש שהוא עושה בסמכות המונופוליסטית איננו יכול לבטא עמדות קצה שבקצה.

על-רקע זה יש להצטער נוכח כניעתו ללחצים של המנהיגות החרדית האשכנזית. כך למשל, לאחרונה, הוא מגלה ספקנות כלפי תקפות הגיורים שנערכים בצבא. מספר המתגיירים בצה"ל מתקרב ל-5,000 איש ואישה. הללו תופסים את עצמם כיהודים לכל דבר ועניין, חלקם כבר הספיקו להקים משפחות עם יהודים, והנה עתה הרבנות הראשית מטילה ספק בגיורים אלו.

בכך דוחפת הרבנות הראשית את הציבור בישראל - כולל דתיים ממלכתיים כמוני - לדרוש כי הסמכות הבלעדית בנושא הגיור תינטל ממנה. נדרש גיבוש של רוב ציוני שיתגייס למען פרויקט גיור באמצעות רבנים אורתודוקסים מתונים, שיפעילו מדיניות הלכתית המחבקת את המבקשים להתגייר. מוצע כי הכנסת תקבע בחוק כי הסמכות להנפקת תעודות המרה תוענק, במקביל, לשלושה מוסדות ממלכתיים: הרבנות הראשית לישראל, הרב הצבאי הראשי וראש מערך הגיור. כל אחד מהמוס-דות הללו יפעל באורח אוטונומי ויהיה בעל סמכות מלאה להכריז על גיורו של אדם.

הצעה זו שומרת על המכנה המשותף הרחב של עמידה באמת המידה שמציבה ההלכה האורתודוקסית; היא שומרת על האופי הממלכתי של הגיור - כיוון שכל המוסדות בעלי הסמכות הם אורגנים של המדינה; אך היא גם מחלצת את האחריות לגיור מידיים של מי שמפרש את ההלכה באורח מחמיר במיוחד. עלינו לקדם גיור בישראל על-פי ההלכה, אך בהתחשב במציאות.