מדוע נרצח יצחק רבין

בכינוס של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ואן-ליר שדן במכתב הרבנים, אמרה הפרופסורית רות גביזון: "אי-אפשר היה למנוע את רצח רבין על-ידי זה שהיו עוצרים את מי שאמרו שהוא בוגד". המשפט הזה מבטל ביטול מוחלט מאגרים שלמים של מאמרי-דעה שיצקו יסודות מבוטנים ומבוססים, המוכיחים אחת לאחת שאין ולא יכולה הייתה להיות שום סיבה אחרת להירצחו של ראש הממשלה מלבד אותה "הסתה פרועה" שקדמה לרצח. בכך, נסתמה לחלוטין הדרך לחקור מדוע נרצח יצחק רבין וכל הפיות שניסו בכל זאת לפקפק הושתקו כמעט באלימות.

במאמר "חופש הביטוי ומגבלותיו" כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק:

• "...על כן משתרע חופש הביטוי על דעות מקובלות ועל דעות חריגות; על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים בשקט ובנועם, אלא גם החופש לבטא דברי זעקה, הצורמים את האוזן. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעה - כדברי השופט האמריקני ברנן - 'ללא מעצורים, ללא איסטניסיות ופתוח לרווחה.' גם ביטוי שיש בו 'ממרח מגונה של ארוטיקה, פוליטיקה וסטיות מכל סוג' נכלל במסגרת חופש הביטוי וכמוהו גם ביטוי שיש בו פגיעה ברגשות הדת או שיש בו חומר תועבה".

האם יש במדינת-ישראל חופש ביטוי כזה?

בשביל לענות על השאלה הזאת אנחנו צריכים קודם כל להבחין בין ה"ביטוי" לבין ה"חופש". ה"ביטוי" עצמו יכול להיאמר בכל מקום ובכל פורום מלבד במקומות שמונעים אותו. אין לַ"ביטוי" חופש מוחלט כפי שמטיף לו נשיא בית המשפט העליון. יש "ביטוי" שלא יודפס ולא יפורסם אם הוא אינו הולם וחופף לרוח המוציא לאור. יש "ביטוי" שלא ישודר ולא יצולם משום שהמיקרופון והמצלמה הציבוריים נשלטים בידי קומץ בריוני חסר אחריות שמעדיף מלאכת רמייה על חופש ביטוי דמוקרטי. לפיכך, נאלץ שוחר חופש הביטוי להתגבר על המחסומים הפשיסטיים הללו באמצעות ביטוי חריף ביותר שאכן פורץ את הגדרות ומגיע לציבור. מה שאנשי התקשורת אינם מבינים הוא שתוכן הביטוי כבר לא חשוב למביע אותו, החופש הנתבע לבטא, חזק יותר. לצעוק. לא חשוב מה. העיקר לצעוק!

מה יש בצעקה הזאת? או יותר נכון, מה אין בצעקה הזאת? המילים בתוך הצעקה אינן חשובות כלל ועיקר. צריך לשמוע את הצעקה עצמה המביעה חנק נפשי עצום! תסכול עמוק נוכח חוסר יושר משווע! פחד קמאי מפני שליטה רודנית על השיח הציבורי המודר ועושה אותו למאוס ולמוקצֶה, שבסופו חרמות ונידויים. אלה הדברים המזינים את הצעקה לחללו של העולם. אבל יש מי שכבר אינם זועקים ובייאושם הגדול הם פונים לאופני ביטוי אחרים, משום שהביטוי חייב לבוא לידי ביטוי, ואם סוכרים את הפה מזמינים בכך את האגרוף, הסכין וגם את האקדח שירה ביצחק רבין.

• "...אך למעלה מזאת: חופש הביטוי תורם ליציבות החברתית. בזכותו של חופש הביטוי מוצא הלחץ החברתי את ביטויו במשא ולא במעש. הקיטור החברתי מוצא ביטויו במסלול שקט של ביטוי ולא במסלול אלים של מעשים. החברה, שלעתים שוקטת היא על השמרים ואינה צופה את פני הרעה המתפרצת ממסתור, מכינה עצמה, בזכות חופש הביטוי, לקראת הבאות, שכן מודעת היא לסכנות שחופש הביטוי חושפן בגלוי" (אהרן ברק, שם).

הנה כי כן, לא די בהצהרות שחופש הביטוי מזומן לכל. המופקדים על אמצעי הביטוי, ובמיוחד - אמצעי הביטוי המוסדיים, הממלכתיים והציבוריים, חייבים להבין שאמצעים אלה מוכרחים להיות נגישים לכל. לא בכדי נכתב בחוק רשות השידור תחת הכותרת "הבטחת שידור מהֵימן" בזו הלשון: "הרשות תבטיח כי בַּשידורים יינתֵן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרוֹוְחוֹת בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה". זוהי חובה כמעט קדושה. "ביטוי מתאים" הוא היפוכו הגמור של "ביטוי סלקטיבי" הנקבע על-ידי עורך/מו"ל או כל בריון אחר. בריונות של מילים מזמינה בריונות שכנגד. לא נבין ולא נפעל להבנה כזאת - אנחנו מזמינים אלימות פיזית.

השבוע התבשרנו כי יש כוונה להעמיד לדין את בניו המושחתים של אריאל שרון המושחת. הזעם והתסכול שהיו לפני הגירוש והחורבן שהביא עלינו הרודן שרון, עולים כעת מחדש. יש אפוא רגליים וידיים וראש וסיבה ומסובב לטענה שמעשה הנבלה הקרוי "הינתקות" היה כיסוי נורא על השחיתות שהייתה שם. איפה הייתה התקשורת הישראלית? היא חגגה את פסטיבל ה"אתרוג" בחוצפה אין דומה לה. כל המתנגדים זעקו עד שגרונם ניחר, מול אלה שפירשו בשקט את כשרות הזוועה שהתחוללה. כל המיקרופונים והמצלמות שלנו, של הציבור כולו, עמדו לרשותם ולרשותם בלבד! איך לא מסיקים מסקנות? איך לא מעיפים אותם היום לכל הרוחות?

אכן, רצח ראש הממשלה, היה מעשה נורא אבל גם מכונן. הטענה כי ההסתה רצחה אותו היא שטות גמורה שחייבת להיזרק לפח האשפה של התירוצים המגומגמים. נהפוך הוא, השתקת הדעה הנוגדת את ה"בון טון" התקשורתי, היא שהביאה לרצח. התקשורת, בשיכרון כוחה, יצרה מצב בלתי נסבל שבו אדם מעורער בנפשו פרץ את מחסומי ההיגיון והשכל הישר והכריע אותה. את התקשורת. כן, הרוצח יגאל עמיר פעל קודם כל נגד התקשורת. אין מנוס מן המסקנה שלוּ הייתה פתוחה בפניו דרך אחרת לבטא את עצמו - הרצח היה נמנע!