מחדל רודף מחדל: אהוד ברק, לך הביתה!

ככל הנראה עבר "מר ביטחון" מזמן את שיאו, הרבה לפני שהגיע לתפקידיו הבכירים: רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. ליהירותו יש לצרף את הפן המוסרי הלקוי שלו, החוזר על עצמו באופן סדרתי:

• הבריחה מהשטח בעקבות אסון צאלים;

• הפקרת אנשי צד"ל;

• שליחת לוחמים לקרב כשאינם מצוידים בהתאם לתרחיש סביר של העומד להתרחש;

• אי-אכיפת החוק על עברייני בנייה ערביים;

• והלהיטות לאכוף את "הספר הלבן" של הקפאת הבנייה היהודית ביהודה ובשומרון.

בנסיבות אלה הגיעה העת שאהוד ברק יפרוש ויעשה את מה שהוא כנראה יודע לעשות טוב יותר מכל דבר אחר: לעשות לביתו. המשך כהונתו אחרי הכשלים המודיעיניים, המבצעיים והמוסריים בעבר ולנוכח תהליך קבלת ההחלטות לקראת מינוי רמטכ"ל חדש מהווה מסר מסוכן כלפי פנים וכלפי חוץ לגבי טיב הידיים שבידיהן נתון ביטחון ישראל.

מינוי ברק כשר ביטחון מטיל צל וספק על שיקוליו של ראש הממשלה בנימין נתניהו; קל וחומר המשך כהונתו. על ראש הממשלה להראות לאהוד ברק את הדרך החוצה מן הממשלה, ויפה שעה אחת קודם. ברק, לך הביתה!

לשיא חדש הגיע תפקודו הלקוי של האיש בתהליך הכושל של מינוי רמטכ"ל חדש לצה"ל, באיבה שהוא מגלה כלפי הרמטכ"ל היוצא, באי-נכונותו לעשות את המעשה הטבעי המתבקש ברגע זה: לבקש מרב-אלוף גבי אשכנזי להאריך את שירותו בחודשים אחדים. תפקודו של ברק וגחמותיו גורמים נזק לצה"ל ולמדינת ישראל. למעשה, אין מדובר בפרשת גלנט, ונכון יותר לקרוא למצב שנוצר: פרשת ברק.

בניגוד לתדמית "מר ביטחון" שברק מנסה לייחס לעצמו, תפקודו אינו מוכיח זאת. לאחד השיאים הגיע תפקודו הלקוי של האיש בפעולה הכושלת של חיל הים לבלימת המשט של המחבלים ותומכיהם מטורקיה לעזה. ההיבט ההסברתי של הפעולה היה כמעט אבוד מראש, כאשר נעשה שימוש, גם אם מוצדק לחלוטין, בחיילים כנגד "פעילי שלום" ואנשי "זכויות האדם", שאינם אלא סייעני טרור.

אבל, גם ההיבט המבצעי היה כושל, הן בהיעדר הערכת סיכונים אמינה מראש, הן בחוסר מודיעין לגבי האויב - כן, מדובר באויב - והן בחימושם הלקוי של לוחמי השייטת, שנשלחו למשימתם בידיים (כמעט) חשופות. לא ייתכן שחיילים יישלחו למשימתם לפי תרחיש מקל, ותוך הנחה - בלתי סבירה בעליל - ש"פעילי שלום" פניהם לשלום. הערכת סיכונים אחראית הייתה מביאה לחימוש החיילים בהתאם לתרחיש המחמיר. רק תושייתם של הלוחמים הביאה לכך שלא היו לצה"ל הרוגים בקרב על ה"מרמרה".

לפני חודשים אחדים, ב-24.5.10, מלאו עשר שנים לבריחה הישראלית מלבנון, בהתאם להבטחה הפופוליסטית של אהוד ברק במערכת הבחירות של 1999. הנסיגה התבצעה כתוצאה מלחץ לא מתון של ארגוני שמאל שונים ותקשורת בלתי-אחראית, וכתוצאה מחוסר מנהיגות של ברק, שנגרר אחרי זרם זה במקום להיות מה שהוא התיימר ומתיימר להיות: מנהיג.

הנימוק להחלטתו היה שאין ישראל יכולה להמשיך ולאבד 25 חיילים בממוצע בשנה על אדמת לבנון. התוצאה: היו אומנם שש שנים של שקט יחסי בגבול הצפוני, אך אלה הסתיימו בבת-אחת כעבור שש שנים, במלחמה השנייה בלבנון שעלתה במחיר חייהם של כ-150 ישראלים, חיילים ואזרחים. מכאן שהחלטתו של ברק לא חסכה חיים: במקום 150 קורבנות לאורך שש השנים שבין 2000 ל-2006 הם נפלו בחודש אחד במלחמה הכושלת של 2006, בניהולם הכושל של אולמרט-פרץ-לבני.

הבריחה המבוהלת מלבנון במאי 2000, הבגידה בבעלי הברית אנשי צבא דרום לבנון (צד"ל) וחוסר התגובה על חטיפת שלושת החיילים בגבול הצפון בשלהי שנת 2000 - כל אלה בימי כהונתו של ברק כראש הממשלה ושר הביטחון - שחקו את כושר ההרתעה של מדינת ישראל, יצרו לה תדמית של מדינת קורי עכביש - לפי הגדרתו הקולעת של נסראללה - וזרעו אווירת נכאים כלפי פנים.