אירועי מצרים שיבשו מעט את הבנתי ביחס לשמאל הישראלי והתייחסותו לתהליך השלום. לא הופתעתי מכך שהשמאל הרדיקלי הצליף בממשלת ישראל הקודמת (זו שכמעט-כמעט הגיעה להסכם שלום, אם מתעקשים לשחק בנדמה לי) על ניהול מו"מ עם ה"משת"פ" אבו מאזן וחבר מרעיו המעזים לוותר, כביכול, על זכות השיבה ועל אדמת המולדת הפלשתינית הגזולה.
שמחתי במידת מה על ביטוי עמדות אלו, שכן הן "משחררות" אותנו מלבטים. המחיר שנדרש מישראל על-ידי השמאל הרדיקלי הוא כל-כך בלתי קביל, שאפילו חלק ניכר מהפלשתינים אינו סבור שיש סיכוי לקבלו במו"מ. מבחינת השמאל הרדיקלי אפשר ללכת לישון בשקט ולא לייגע מוחנו במו"מ שהתנהל עד כה. מטרת השמאל הרדיקלי, לרבות בל"ד ושות', היא להביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית והקמת מדינה דו-לאומית (במקרה הטוב) במקומה, מדינה שתאפשר זכות שיבה. כל מו"מ במתווה שהתקיים עד כה מבחינתם גובל בבגידה ממש.
מאידך גיסא, קיים "שמאל" מדיני (להבדיל משמאל כלכלי וחברתי) מתון יותר, ומערכת
עיתון הארץ ברובה נמנית עליו. שמאל זה, הדוגל בקיום מו"מ לשלום עם כל אויבינו, יהיה משטרם אשר יהיה ותהיה הנהגתם דיקטטורית כאשר תהיה. אומנם מזכירים לנו מדי פעם שאין כל תוחלת להסכם שלום עם מנהיגים שהעם מתנגד להם, שהרי עם התמוטטות ההנהגה יקרוס השלום, אולם השלום הוא בכל זאת ערך עליון ועל כן
מצאה מערכת הארץ את הפתרון היצירתי הבא:
- "נתניהו צודק: שמירת השלום אכן חיונית לישראל וליציבות האזורית. אבל נתניהו לא יכול להסתפק בדרישות ועליו לשאול את עצמו, מה על ישראל לעשות כדי שהשלום יישמר. התשובה ברורה: במקום להתבצר מאחורי חרדותיו, ולעסוק בחילופי האשמות עם הפלסטינים על האחריות לקיפאון המדיני, עליו להראות שישראל אינה אטומה לרחשי הלב באזור ומוכנה ברצינות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים ולקבל את היד המושטת של אסד. במקום לדבוק בעולם של אתמול, נתניהו צריך לתמוך ביוזמת השלום הערבית, שממנה התעלם עד היום. כך תתרום גם ישראל את חלקה ליצירת מזרח תיכון חדש, דמוקרטי ויציב".
כיצד מו"מ עם אבו מאזן הנשען על
ממשלה שלא נבחרה בבחירות שאין בשלב זה כוונה לקיימן (ואשר ברור שאינו מייצג חלק ניכר מהעם הפלשתיני) יקדם את הדמוקרטיה? איך מו"מ עם
בשאר אסד, "דמוקרט" ידוע, יכול לתרום ליצירת מזרח תיכון דמוקרטי ויציב? האם היענות לסעודיה, שבינה לבין משטר דמוקרטי אין כל קשר, יכולה לתרום לייצוב הדמוקרטיה?
|
|
היה נדמה לי ששמעתי כבר את כל הטיעונים האפשריים בנושא המו"מ לשלום, אבל מעולם לא שמעתי את הטענה ההזויה, לפיה הסכם שלום עם מדינה והנהגה לא דמוקרטית יכול לתרום למזרח תיכון חדש ודמוקרטי. על האבסורד הזה אף אחד לא חשב, מלבד מערכת הארץ כמובן. אפילו שמעון פרס, שהאמין במזרח תיכון חדש, לא העלה על דעתו להוסיף את המילה דמוקרטי ליצירתו הדמיונית. נראה כי רדיפת שלום בכל תנאי ומחיר יכולה לשבש דעתם של אנשים אינטליגנטים לכאורה.
הסכם שלום עם משטרים לא-דמוקרטיים הנשענים על כוח ודיכוי, ייתכן שיכול בכל זאת להחזיק מעמד זמן רב. מסיבה זאת אולי אין להטיף נגד הסכמים שנערכים עם משטרי דיכוי. מאידך-גיסא, נדרשת מידה רבה של כסילות על-מנת לטעון את הטענה לפיה הסכם שלום שהעם לא נשאל כלל אם הוא מעוניין בו - וסביר שחלקים נרחבים ממנו (במיוחד התנועות האיסלאמיות) מתנגדים לו נחרצות - תורם לדמוקרטיה וליציבות. לאסד לפחות אין אשליות, הוא סבור שמצבו איתן מזה של מובארק רק מפני שלא עשה שלום עם ישראל.
במבט נוסף, בעצם, הסתירה בין הסכמים עם דיקטטורים לדמוקרטיה, היא סתירה לכאורה בלבד. עיתון הארץ, בהיותו עיתון אליטיסטי בהגדרתו, מעולם לא גרס שמשטר דמוקרטי משמעו קיום רצון העם ובמיוחד לא קיומו של רצון הבוחר. בעיני מערכת הארץ, הדמוקרטיה מתייחדת בכך שלמרות קיומם של בחירות ומוסדות שלטון בהסכמת הנשלטים, על השלטון להיות נתון בפועל בידי האליטה. זו הסיבה שהארץ תומך בכל גוף או מנגנון שיש בכוחו לעקר מתוכן את סמכויות ההנהגה הנבחרת. מכאן גם תמיכתו האיתנה בשלטון בג"ץ, האליטה המשפטית, פקידות האוצר ושלטון ההון.
|
|
| תאריך: |
09/02/2011
|
|
|
עודכן: |
09/02/2011
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
ייתכן שרבים בחרו בהן בראש ובראשונה מתוך תחושת שייכות מגזרית, ולא מתוך הסכמה אידיאולוגית 
