שיאים של צביעות

אל התנהלות היועץ המשפטי הנוכחי ויועצים, בכל, בעבר, התייחס הפרופסור אסא כשר בראיונו הרדיופוני: "כשיועץ משפטי מחליט לפי שיקולים ערכיים יש פה טירוף מערכות". פרופסור כשר מבדיל בין יעוץ משפטי, שהוא תפקידו של היועץ המשפטי, לבין מתן חוות דעת אתית. כלומר כיצד על הממשלה, במקרה זה, לנהוג. לפי דעתו של פרופסור כשר, היה על היועץ לדרוש מהאלוף גלנט להביע צער על אירועי העבר ובכך לסיים את העניין ולאשר את מינויו לרמטכ"ל. העיקרון צריך להיות "מודה ועוזב ירוחם", אך היועץ נהג לפי הכלל "מודה ועוזב - ייענש". אילו המערכת המשפטית חושבת שעל האלוף גלנט להיענש על העבירות שעשה בעברו, היה עליה לפעול בעת ביצוע העבירות ממש ולא בהזדמנות שנקרתה בדרכה, במקרה, בעת הדיון על מינויו לרמטכ"ל.

התנהלות הגורמים הביורוקרטיים שציינתי לעיל, על-רקע ביקורתו של הפרופסור כשר, מראה כי כנות ויושר אינם מאפיינים את פעולתם, אלא אינטרסים של כוח, השפעה, אגו ואולי גם מניעים פוליטיים. למרות שכל הגורמים הנ"ל - הבג"צ, מבקר המדינה והיועץ המשפטי - מתהדרים בנוצות של דמוקרטיה, הרי בהתנהלותם בשנים האחרונות הם חונקים את הרוח הדמוקרטית ומשרים סוג של דיקטטורה ביורוקרטית. הגיע הזמן להגביל את כוחם של גורמים אלו.

בפרשת מינויו של האלוף גלנט לרמטכ"ל, היו מעורבים שלושה גורמים ביורוקרטים.

ראשית, בג"צ. לפני שנים לא רבות החליט מי שהיה נשיא בית המשפט העליון ש"הכל שפיט", כלומר, המוסד שהוא עמד בראשו יכול להתערב בכל עניין ועניין במדינת ישראל ולחייב, בפסיקתו, את הרשויות האחרות. בעקבות עתירה של עמותה אלמונית, נדרש בית המשפט העליון לפסוק האם האלוף גלנט מתאים למינויו כרמטכ"ל. ונשאלת השאלה: מה הם כישוריו של בית המשפט הזה ושל השופטים הדנים בכך לקבוע מי מתאים להיות ראש הצבא ומי לא? התשובה פשוטה: אין להם כל כישורים לכך!

שנית, מבקר המדינה, השופט לשעבר מיכה לינדנשטראוס. משרד מבקר המדינה עוסק בביקורת פנים על רשויות השלטון, מטעם הרשות המחוקקת (כנסת ישראל) ורק לה הוא חייב דיווח. אין למבקר סמכויות חקירה פליליות וחובה עליו לשמור על סודיות חקירותיו ומסקנותיו. המבקר הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מצטיין בחוסר צניעות ותאוות פרסום בלתי מרוסנת. אין עניין ציבורי שהוא אינו מערב את שמו בו. כך גם בעניין מינוי הרמטכ"ל. בעקבות פרשת "מסמך גלנט" שהפך ל"מסמך הרפז", החליט המבקר לחקור בעניין. בעקבות העתירה שהוגשה לבג"צ על המינוי, הוא גם "התנדב" לחקור את אירועי העבר של גלנט. הזמן שניתן למבקר לחקור בעניין היה קצר, וזמן התגובה שניתן לאלוף גלנט היה קצר יותר. אך ניחא, המבקר בדק, ערך שימוע והעביר את ממצאיו ליועץ המשפטי לממשלה. אילו הסתפק בכך, ניתן היה לקבוע כי נהג באורח סביר. אך אצל לינדנשטראוס, כמו אצל לינדנשטראוס, האגו גדול כאבטיח ולכן מיד עם העברת הממצאים ליועץ המשפטי הודלף הכל לתקשורת. ראשית, זו עבירה על החוק, גורמי חקירה אינם מוסמכים לפרסם את תוצאות החקירה, אך החשוב יותר הוא כי פרסום בתקשורת באופן חד-צדדי הוא סוג של מתן פסק-דין. למעשה, לינדנשטראוס לא המתין להחלטת היועץ או הממשלה, הוא, בעצם פרסום קביעותיו לגבי גלנט, כבר פסק את דינו הציבורי, ולכל יתר הגורמים המעורבים כבר לא היה חופש פעולה והחלטה.

הגורם השלישי הוא היועץ המשפטי יהודה וינשטיין. בעבר עסקו היועצים המשפטיים במתן יעוץ משפטי ללקוח שלהם, במקרה זה ממשלת ישראל, על היבטים משפטיים ותחוקתיים של החלטותיהם ופעולותיהם. בשנים האחרונות השתנה מעמדם ועתה הם קובעים לממשלה, לשריה ולשלוחותיה האם החלטותיהם עומדות במבחן החוק. התוצאה: הרשות המבצעת אינה יכולה לבצע כל מהלך מבלי לקבל את אישורו של היועץ המשפטי. מעשית: היועץ הפך מיועץ למחליט. אם נזכור שהבג"צ רשאי, על-פי פרשנותו, להתערב בכל דבר ועל היועץ המשפטי להתייצב ולנמק, הרי קיבלנו שרשרת חדשה של מקבלי החלטות במדינת ישראל. בג"צ-יועץ-ממשלה. במסגרת זו היועץ נכנס למלכוד. מצד אחד ישנה ועדת טירקל לבחינת טוהר המידות של מועמדים למינויים ממלכתיים, שקבעה כי גלנט מתאים להיות רמטכ"ל. מצד שני צריך להשיב לעתירה בבג"צ על אירועים בעברו של גלנט, שאינם קשורים כלל לתפקידו המיועד. ומצד שלישי ישנה קביעת מבקר המדינה ששוללת את התאמתו של גלנט לתפקיד על-פי אירועי העבר, ומתעלמת מקביעת ועדת טירקל כאילו הייתה "אוויר צח".