חיילים ותיקים אינם מתים הם רק נמוגים, אמר הגנרל האמריקני דגלאס מק ארתור בנאום הפרידה הדרמטי שלו לפני הקונגרס האמריקני, נאום שנישא לאחר הדחתו [בגיל 71!] על-ידי הנשיא טרומן. גם אם היעלמותו של מק ארתור הקשיש [מצביא מהולל לכל הדעות] מהבמה הציבורית והצבאית ארכה מעט היא אכן התרחשה, לאחר סדרה של טקסי פרידה מהעם האמריקני.
מפקדים דגולים אחרים נמוגו מהר יותר וללא גינונים מיותרים של טקס, כך צריך להיות שכך גם היה בדרך כלל. רמטכ"ל פורש, מדוע לא ניתן להסתפק במסיבת סיום צנועה ובמסדר פרידה? הרי ממילא אנחנו לא נפרדים באמת ויש כמה רמטכ"לים שלא נפרדנו מהם גם לאחר פטירתם.
מושבו של הרמטכ"ל אשכנזי על בימת הפרשנות הצבאית מובטח לו ויש האומרים שאף קריירה פוליטית צפויה לו בעתיד, אבל על כך לא הייתי מהמר.
שאול מופז יריבו הפוליטי הפוטנציאלי כבר מינה עצמו ליו"ר ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון שתפקידה לברר את הטענות החמורות של שר הביטחון כלפי רא"ל במיל אשכנזי ונדמה לי שמופז לא יחמיץ הזדמנות לחסל יריב פוטנציאלי.
בחודשים האחרונים הרמטכ"ל היוצא לא הפסיק להיפרד ובסיומו של מסע הפרידה המביך נאלצנו גם להיפרד מאיש יחסי הציבור הפרטי שלו, "הקצין הבכיר" בתנועה הקיבוצית [אוי לבושה] המקבל משכורת כדובר צה"ל. תמיד תהיתי איך מי שמסרב להודות בפני עצמו ולציבור שהוא קירח ומסווה עובדה זו בתסרוקת מגוחכת בסגנון "הלוואה וחיסכון" מצפה שיאמינו לו בתחומים אחרים. לתשומת לב ראש ממשלתנו המסדר שיערו, באופן פחות מוגזם, באותה שיטה.
רא"ל
בני גנץ הוא חידוש - הרמטכ"ל הראשון שלא בחר שם עברי ועם שם כזה הפיתוי בוודאי היה לא קטן. בני גנץ הוא גם הרמטכ"ל הראשון שנולד אחרי והתגייס לצה"ל לאחר שהשתחררתי משירות החובה. פתאום כבר אי-אפשר להתייחס לרמטכ"ל כאל המבוגר האחראי וממה שמתפרסם חדשות לבקרים אין כנראה בצמרת מערכת הביטחון מבוגר אחראי.
ככול שפחות שמחים כך יותר חוגגים - כך אומרות מילותיו של שיר שאת שמו ושאר מילותיו שכחתי. ככול שיראת הכבוד שלנו כלפי צה"ל ואלופיו פוחתת, טקסי הפרידה והכתרת המלך החדש מפוארים יותר ומתוקשרים יותר, אלא אם פרש המצביא בנסיבות שאינן מוסיפות לו כבוד [וגם אז הוא מסרב להימוג-ראה רא"ל
דן חלוץ]. על-רקע טירתו של מי שלבסוף לא מונה ועל-רקע הפקות היח"צנות המגלומניות המיותרות, לא נותר לנו אלא לקוות שרא"ל גנץ יחזיר לצה"ל לפחות את הערך של "הצנע לכת" - בהצלחה.