חשיבותה של השבת

פרשת השבוע, פרשת "כי תשא", היא אחת מן הפרשיות המיוחדות והמתייחדות, טכנית ותוכנית, משאר פרשיות התורה אשר בחמשת החומשים. וזאת משום שמחד-גיסא, היא הפרשה הארוכה ביותר שבספר "שמות" [קל"ט פסוקים וסימנך "עגל הזהב, טוב"] וכוללת 9 מצוות: 4 מצוות עשה ו-5 מצוות לא תעשה שאחת מהן היא [מצווה קי"ג]: "שלא לאכול בשר בחלב". כמו-כן, היא נכללת בתוך חמש הפרשיות האחרונות שבספר "שמות": תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי, העוסקות, בעיקר, ודי בפירוט נרחב (כ-450 פסוקים (!) במסגרת שלושה-עשר פרקים (!)) בכל הקשור לבניית המשכן וכליו. ומאידך-גיסא, כשלושה פרקים בתוכה [פרקים ל"ב, א'-ל"ד, ל"ה] מספרים על אחד מן החטאים הגדולים ביותר שעם ישראל "חווה" בתולדותיו ואשר ידוע לכל בר בי רב בכינוי "מעשה העגל" ו/או "עגל הזהב". חטא נוראי זה נצרב "למשל ולשנינה" בחייה של האומה היהודית/הישראלית ו"היה לצנינים" בעיני אלוהים ומשה נביאו ו"אין לך נביא מנביאי ישראל שלא התייחס אל מעשה נקלה זה בדרך זו או אחרת" [מדרש גם]. חז"ל אף קבעו [סנהדרין ק"ב]: "אין לך פורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מ-24 ליטרא (=משקל קל) של (מעשה) העגל". ויפים הם דברי מו"ר, ר' משה צבי נריה זצ"ל, במאמרו "אש של עצמות" [מתוך הספר "נר למאור"]: "החטא היה כל עמוק ומושרש בעם ישראל שאינו רק לשעתו, אלא אף לדורות". אשר על כן, ניתן להבין מדוע ענישתם של עם ישראל לא הייתה רק לשעתה, אלא גם לדורות, שנאמר [במדבר ל"ב, ל"ד]: "וביום פוקדי (=כל אימת שאפקוד), ופקדתי עליהם חטאתם".

וגם אומנה, רוב פרשני המסורה הולכים בעקבות המקראות הקשורים ל"מעשה העגל" ורואים בזאת חטא חמור ביותר. ברם, חלק מן הפרשנים רואים ב"מעשה העגל" בחינת "הכרח, בל יגונה. אבל, בל ישובח", כלומר: המעשה נוצר עקב מציאות של אונס אשר מראש לא הייתה בה כוונת זדון וחטא. כמו למשל: ה"אבן עזרא" על אתר [שמות ל"ב פסוק א', ד"ה: "אשר ילכו לפנינו"] הטוען שעגל הזהב "לכבוד ה' נעשה. (והם) שיתפו אהרון עימו, לפי שהיו מחזיקין אהרון מלומד בניסים". וטעותם הייתה "שהיו סבורים שיוכל להנהיגם". או כפי שריה"ל (=ר' יהודה הלוי) בספרו "הכוזרי" טוען, שעם ישראל רצו "לבקש להם נעבד מורגש". שני הפרשנים טוענים כך משום שהתורה מעידה במפורש [שמות ל"ב, א']: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר". התעכבותו של משה גררה בעקבותיה בקשה חד-משמעית "לעשות להם אלוהים אשר ילכו לפנינו", קרי: אלטרנטיבה למשה. תחליף שינהיג אותם. הם מנמקים זאת במשפט המוכר: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים, לא ידענו מה היה לו".

מכל מקום, "מעשה עגל הזהב" נצרב בתודעת העם היהודי לדורותיו כאחד מן האירועים הקשים ביותר "בתיווכו" של אהרון וחומרת המעשה, היא בעצם עשיית העגל, בעיקר אחר יציאת ישראל ממצרים "באותות ובמופתים". מעשה זה הותיר "צלקת" מכוערת בדברי ימי ישראל. אין כאן המקום לפרט, אבל, אחד מן ההיבטים הקשים היו, כעדותה של התורה שיהושע שומע "את קול העם ברעה" [שמות ל"ב, י"ז]. הרס"ג (=רב סעדיה גאון) הולך בעקבות תרגום יונתן בן עוזיאל המתרגם את המשפט המקראי: "אשר ילכו לפנינו" לארמית: "כד מיבבין בחדווא קדם עגלא" (=בזמן שהם מייבבים בשמחה לפני העגל). נשאלת השאלה: כיצד עם ישראל יכול ומסוגל להביע שמחה לתבנית "אלוהית" בצורת עגל? האם, באמת, כל העם לא רק "שהמיר את כבודו" אלא גם הביע זאת בשמחה בלתי מסויגת ומבטאים זאת בקימת "צחוק", אכילה ושתייה?!

ונראה לנו לקבוע שלא כל העם עשה את הדבר הבזוי הלזה. וזאת משום שלא נאמר בתורה: "וישב כל העם לאכול ולשתות ויקומו לצחק, אלא נאמר: "וישב העם...". ודו"ק. מכאן אנו למדים שהייתה זו רק קבוצה מצומצמת של אנשים שהתנהגו בצורה כזו ("הערב רב" על-פי מדרשי חז"ל) והם, ורק הם הביעו זאת בשמחה, בריקודים ובצהלה. רעיון זה נסמך על-פי פירוש ה"אבן עזרא" על אתר המציין "(ש)לא היו (אלא) רק 3,000. והנה הם חצי עשירית (מ)עשירית המחנה". כלומר: עשירית מ-600,000 הם 60,000. חצי מהם הם 30,000 ועשירית מהם הם 3,000.

ונראה לנו להוסיף שגם אם חלק מעם ישראל הצטרף ל"חינגה האסורה והבזויה", שמחתם הייתה חלקית ולא שלמה. זאת משום שנסמך אנוכי על פירוש נפלא שראיתי לאחרונה והמתייחס לתרגומו של יונתן בן עוזיאל ["כד מיבבין בחדווא..."] כהאיי לישנא: "מה מקום יבבה אצל חדווה? ואם כה שמחו ביציר כפיהם (=במעשה עגל הזהב) מדוע היה עליהם ליתן קולם בבכי?! - אלא, בידוע הוא, שמי שנתחנך לתורה ומצוות, אפילו אם אין הוא מן הצדיקים שבחבורה ואין אנו בטוחים בעתיד העולם הבא שלו, לפחות, מובטחים אנו שגם מן העולם הזה, לא ירווה מלוא חופניים נחת וזאת מכיוון שלמד תורה ויודע את חומר האיסורים, הרי כל אימת שייכשל וילך אחר עצת יצרו, אזי 'אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו', משום שליבו יהא נוקפו ומצפונו מייסרו ונפשו מתייסרת הרבה יותר ממי שלא למד מעולם". אף כאן, במקרה מעשה העגל: "כיוון ששמעו בני ישראל דברי אלוהים חיים במעמד הר סיני וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, אין הם יכולים לחוש שמחה שלמה בשעה שפרקו עול מלכות שמיים... ולכן, נתערבה שמחתם ביבבה. ודו"ק.