מי שבר את הלוחות?
בדיחה ידועה מספרת כי מפקח נכנס לכיתה ושואל את יוסי: מי שבר את הלוחות? יוסי נבהל ומשיב בהֵן צידקוֹ, שזה לא הוא. אז פונה המפקח, המאוכזב מתשובתו של יוסי, אל המורה שלו: איך זה שיוסי לא יודע את התשובה?
- בוודאי, עונה המורה, יוסי דובר אמת. לא הוא שבר את הלוחות.
המפקח, הנדהם גם מבּוּרוּת המורה, פונה אפוא אל הסמכות העליונה, מנהל בית הספר.
היודע אתה, שאלתי את יוסי מי שבר את הלוחות, אך הוא התעקש שזה לא הוא, ואף זכה לגיבוי מלא של מורו.
- אל תדאג, השיב המנהל, אני כבר אסגור איתם את החשבון.
חור בהשכלה היהודית? בוודאי. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה מצחיק. בדיחה זו מצטרפת לשרשרת של בדיחות נוספות, וכולן אמיתיות, כך למשל, בשאלון ליהדות נשאלו תלמידים 'מהו
מעריב?' וענו, ניחשתם, עיתון. את תפילת מעריב לא הכירו משום מה. בדומה לכך, כשנשאלו מהו מוסף, ענו כמובן המוסף של עיתון 'ידיעות' בשבת, וכלל לא ידעו שמדובר בתפילות שבת וחג אחרי שחרית, זכר לקורבנות בבית המקדש.
ואם חשבתם שהבּוּרוּת ביהדות היא נחלת הנוער בלבד, אינכם אלא טועים. מסופר על אחד מראשי הממשלה שהתכבד בעלייה לתורה בבית הכנסת. כשנדרש, בהתאם למסורת, לציין את שם אביו, יצחק בן..., הפתיע את הקהל בתשובתו : יצחק בן שבעים, לקול פרצי הצחוק של הציבור. מעֵבר לגילו הסגיר האיש את בורותו המדהימה במסורת היהודית.
לגעת בַּזהב
לגופו של עניין, דומני כי הבדיחה על הלוחות לא פחות משהיא מצביעה על העדר תודעה יהודית, משקפת את החילון של התורה, הרווח בדורנו, והיחס אליו כאל אובייקט, כאל לוחות בלבד, לא פחות מהלוח השחור והמַשמים בכיתה.
בדיוק נגד גישה זו באה שבירת לוחות הברית, בידי משה רבנו, להתריס. הלוחות הם חסרי ערך אם אין מכירים בתוכנם, עשרת הדיברות, ומתעלמים מקיומם. מעֵבר לבגידה בדיבר הראשון "אנכי ה' אלוקיך" מבטאת הסגידה לעגל הזהב את השעבוד חסַר הטעם לחפצים חסרי תועלת והַאֲלָהָתם, המשתקפת בתפיסה החומרנית. הלוחות השניים, שנוצרו בידי משה האדם, מצביעים על אפשרות התיקון, בעקבות ההכרה בחטא וההסתייגות ממנו.
מסופר על חוטב עצים עני, שנרדם ביער מרוב עייפות. בחלומו ראה את אליהו הנביא, והוא קָבַל לפניו על עבודתו הקשה, בסופות ובסערות של מזרח אירופה.
- מה משאלתך, בני? - שאל אליהו בְּרַכּוּת .
- מבקש אני, ענה החוטב, שכל דבר שאגע בו, יהפוך לזהב!
נעתר אליהו, וברך את החוטב במגע פלאי של ידֵי זהב כבקשתו.
ואומנם מה רבה הייתה שמחתו של החוטב, שמאותו יום כל דבר שנגע בו הפך לזהב.
השולחן, שנגע בו, היה לזהב. הארון היה לזהב. הכסא, החלונות, הרצפה, הבית, הכל הפך במגע יד לזהב המיוחל. "הכל זהב" מלמל האיש בהתרגשות.
אולם אז הגיעה שעת הארוחה הנכספת. רעב התיישב החוטב לאכול את ארוחת הבוקר.
וּרְאֵה זה פלא. נגע בלחם, וזה הפך לזהב. נגע בביצים, אף הם הפכו לזהב. וכך הגבינה, הירקות, המימרח כולם היו זהב.
- לא אוּכל לאוכלם, אמר החוטב הנואש בבטן מקרקרת. מה הרווחתי מעושרי הרב, ואין לי פת לחם לאכול? אכן, לא הכל זהב - סָפַק האיש ביאושו את כפיו, ונרדם. בחלומו שוב ראה את אליהו הנביא, וביקש הפעם להסיר ממנו את קִלְלַת הזהב ולחזור להיות חוטב עצים, הנהנֶה מיגיע כפיו, כמיָמים יָמימה.
גם על אלכסנדר מוקדון מסופר שהתארח פעם אחת אצל מושל צנוע בארץ אחרת. הלה הגיש למלך הרעב ארוחת מלכים: כיכר לחם עשוי זהב ומעדני זהב, ולימד אותו שיעור בהִלְכות הסגידה לעגל הזהב.
אין ספק שסיפורים אלה מקצינים את הגישה הרכושנית, ואת חוסר התועלת שֶׁבָּהּ, לידי אבסורד. וכשהרכוש הופך חזות הכל, כל החיים מתנהלים בצילו. אפילו יחסי אנוש וחיי הרוח הופכים לכלי רכושני חסר כל ערך וטעם.
תבלין של שבת
מהי אפוא מטרת המצוות ? לקדש את החיים הגשמיים ולהעניק להם משמעות אמיתית.
המצוות, שהן מלשון צוותא, חיבור, מחברות את האדם אל נשמתו ואל פנימיותו ומעצימות את אישיותו. האדם איננו חפץ. משום כך בשבת שובתים כולם, מהעשיר ועד לעבד ולשפחה. יחס שוויוני לכל.
השבת, כפי שחוזרת ומציינת הפרשה, היא אות בין ישראל לקב"ה, מעֵין שלט המכריז על יהדותם. מה קורה כשבעל חנות סוגר את חנותו, ונוסע לחו"ל לתקופה ארוכה? כל עוד השלט קיים, משמע החנות עדיין קיימת ותיפתח במועד, כשהבעלים ישובו בשעה טובה. כך אומר החפץ חיים מהות השבת. גם אם יש התרופפות רוחנית, עצם שמירת השבת וההתענגות בה מחזקות את הזיקה של האדם ליהדותו, לנשמתו ולבוראו, ומשקפות זיקה זו.
מנוחת השבת, הפסקת המלאכה, הנשמה היתרה, התפילות, הקידוש, הסעודות והזמירות מרוממות את נפש האדם ומטעינות את המצברים הפיסיים והרוחניים שלו. פסק הזמן של השבת, הוא כפי שהוכח, המתכוֹן ליעילות העבודה במשך השבוע. מדיטציה יהודית כבר אמרנו?
לא פלא, שעבודות המשכן, המהוות מקור לל"ט מלאכות האסורות בשבת, אינן דוחות את השבת. המשכן, כפי שהצבעתי בהרחבה במאמרי "הלוגו היהודי", מהווה את התשובה לחטא העגל. הבנייה האקטיבית - בניגוד למראות הפסיביים במעמד הר סיני - לצד יצירת כלי קיבול להכלת ההתגלות האלוקית, הן המתכון ליציבות רוחנית. אולם הנשמה היתרה בשבת מחוללת נפלאות, ומעניקה לאדם עונג עילאי, ולכן השבת היא שדוחה את עבודות המשכן.
ולקינוח, בטעם פיקנטי: איך זה שמאכלי השבת טעימים יותר ממאכלי ימות החול? ואותו מאכל, בשבת תמיד טעים יותר (עיין ערך חמין) ? שאלה זו שאל כבר אנטונינוס הרומי את ידידו הטוב, רבי יהודה הנשיא. והתשובה היא: תבלין של שבת.
ואכן מספרים על שמאי התנא (בר הפלוגתא של הלל הזקן), שכבר מיום ראשון(!) היה מתכונן לשבת. כל מאכל טוב שראה, שמר ל
כבוד שבת. אם למחרת היום, ראה מאכל יותר משובח, הניח את קודמו ושמר את המשובח לכבוד שבת, שהיא מְקור הברכה.
שבת שלום!
