גבי אשכנזי - סוף(?)

כשמונה גבי אשכנזי, או מיד אחרי שהתפרסמה ההודעה על מינויו, השתתפתי ב"כנס הרצליה" - הזדמנות נהדרת להיפגש עם כל המי-ומי הביטחוני והמדיני, ולהתבשם מיוהרה ללא-תנאי וללא כל ביסוס. שאלתי על אשכנזי, ונחרדתי. לא היה אחד - אפילו לא בוגרי "גולני" במדים - שאמר לי מלה טובה על המינוי. כתבתי זאת, וכמה מקוראיי נחרדו, ואחרים סברו שהגזמתי.

איני מצטער על מה שכתבתי על אשכנזי, ולא אחזור בי, עם שחרורו. אדרבא. חשוב, להגיד שאכן בזבז לשווא ארבע שנים, ואין מחילה על כך. יתר על כן, כפי שכתבתי - במהלך כהונתו, הוציא רב-אלוף אשכנזי שם רע לבינוניות.

"בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני"

על מחשבותיי חולק אלוף ((מיל.)) גיורא איילנד במאמרו המנומק, "סיום כהונת הרמטכ"ל גבי אשכנזי - הערכת מצב" באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). לדעתו, עבר על צה"ל שינוי "מרשים לטובה", ונכון לתת לרמטכ"ל היוצא "הרבה קרדיט גם לדברים הטובים והרבים". בין הדברים הללו מזכיר איילנד את הגעת האדמירל מאלן, ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, לטקס החלפת הרמטכ"לים - מחווה לגבי אשכנזי, שהוכיח, לדברי איילנד, כי אינו רק "חייל", אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני.

גם האלוף ((מיל.)) מסייג את הערכתו החיובית לכהונת אשכנזי: "את ההישגים המרשימים הללו נכון לאזן עם שני הנושאים הבאים: ראשית, המוכנות האמיתית של הצבא בעצם לא ידועה. מוכנות נמדדת בדיעבד לאור התנהלות המלחמות. מוכנות אינה מושג אובייקטיבי וכמותי אלא תלוית הקשר. בתורת הלחימה אין סעיף המעריך את ה'נטו' - את הכוח שלנו, אלא יש סעיף שנקרא 'יחסי עוצמה', המעריך את הכוח שלנו מול אויב נתון בתרחיש נתון .

שנית, האווירה שקיימת בצבא, בעיקר ברמות הגבוהות. נכון, המוראל והביטחון העצמי עלו. עם זאת, האווירה הקיימת ברמות הגבוהות היא לא כזו שמשדרת עידוד לביקורת ולחדשנות. נכון פעל הרמטכ"ל בשנתיים הראשונות לתפקידו, שבהן שיקום הצבא חייב דגש רב למשמעת ומקום קטן יותר לריבוי דעות. נראה, כי בשנתיים האחרונות היה מקום ליתר-פתיחות וזו לא התקיימה. אחד הסיכונים הגדולים לצבא (ובעיקר, למטה הכללי) הוא 'חשיבה קבוצתית', ונראה, כי פחות מדי תשומת-לב ניתנה לממד הזה".

ראוי לציין, כי לא-מעטים סבורים, כי אשכנזי מתכנן את מעברו למגרש הפוליטי; ולכן, טרח כל כך שמעון פרס ללטפו ולכבדו - עד כדי שהצדיע לו.

מכשול אתי ואולי פלילי

למיטב זיכרוני, לא היה רמטכ"ל, שנפרד בכל כך הרבה פסטיוולים מתפקידו. כמובן, כל זה על חשבוננו, כי הרי תקציב הביטחון דשן מאוד, ותמיד אפשר לסחוט ממנו עוד חלקה בלתי-מנוצלת לצ'ופר, שידפן את דרכו של הרמטכ"ל אל בית-השפתותיים בגבעת-רם.

יחד עם זאת, יתקשה אשכנזי להתגבר על מכשול אתי חמור, שקלע לו אהוד ברק עם תום כהונתו. לגבי הציבור זה החל עם פרסום מה שכונה, "מסמך גלנט" - כחלק מחיסול ממוקד של אלוף יואב גלנט בידי הרמטכ"ל, שלא אהבו במיוחד, בלשון המעטה. אף כתב לענייני צבא לא טרח להסביר לנו מדוע שנא כל כך אשכנזי את גלנט; ואלמלא נחשף באלגנטיות מקורו של המסמך (בועז הרפז, המקורב משום-מה לאשכנזי), היינו תוהים ותועים עד הנה. שום כתב גם לא טרח להסביר לנו מדוע עוין ברק את אשכנזי. קשה להגיד, שהופתעתי [קישור] מהמחדל הזה של התקשורת הישראלית.

"מסמך הרפז" - כתבתי באמצע חודש אוגוסט - מעיד היטב על האיכות המוסרית של המטכ"ל, בעוד שרמתם של המועמדים לרמטכ"ל אינה גבוהה, לדעתי, ומבטיחה לנו את המשך הדשדוש של צבאנו בבוץ ואולי גם את טביעתנו בו. עתה מתעניינים בצד הפלילי של המסמך המשטרה וגם השב"כ.

ממה שפורסם בעקבות הערותיו של שר הביטחון על התנהגותו הלא-אתית של הרמטכ"ל אשכנזי - כנראה, הקרקס רק התחיל, ודרכו של אשכנזי בזמן הקרוב לא תהיה סוגה בשושנים - למרות שהממסד הביטחוני מגן, כהרגלו, על עכוזי ראשיו באמצעות צווי איסור פרסום. ובינינו - לצערי, זה ייעודה העיקרי של הצנזורה הצבאית.

גם פרופ' אבי קובר ממרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן סבור - כמו אלוף איילנד - שהישגו הגדול של אשכנזי הוא שיקום האמון הציבורי בצבא. אלא שזו משימה קלה ביותר כיוון שלציבור הישראלי יש אמון בלתי-מוגבל בצבאנו הכושל זה חמישה עשורים גם אם יעמידו בראשו מטאטא.

מחקרים שונים בעשור האחרון ולפניו מצאו [קישור] כי האמון בצבא - פרט לתקופה קצרה אחרי כל מלחמה כושלת, שניהל (ובלי עין הרע, הצבא ניפק לנו הרבה מסחורה זו) - גבוה ביותר, ואף גדל בשנה האחרונה. בנוסף, הדגיש הפרופסור, כי בין החסרונות של אשכנזי היו המשך הליקויים בתורת הלחימה ובהכשרת ממפקדים בצבא.

לא הייתה תמורה לאגרה

ושוב, אין לנו עודף זמן, וכל רגע שאובד אין לו תחליף, כיוון שאיננו יודעים מתי ייקרא צבאנו להגן על המדינה (וכל מלחמותינו מאז מלחמת סיני היו בהפתעה גמורה), ולפי ביצועיו בעשורים האחרונים - במלחמה מול צבאות ערב ובמלחמה בטרור - יש לנו בעיה, כיוון שבחמשת העשורים האחרונים היה צבאנו מוכן למלחמה הלא-נכונה, והונהג על-ידי מפקדים בלתי-ראויים בעליל.

השקט לאורך הגבולות אינו מלמד על שיקום ההרתעה הישראלית, אלא דווקא (על סמך הניסיון מאז בריחותינו המבישות והמבוהלות מעזה ומדרום לבנון) על כך, שמכינים לנו הפתעות מצפון ומדרום. יתר על כן, לאור אי-השקט במצרים, בלבנון ובירדן ולנוכח איומי אירן - כל דריכה במקום משמעה נסיגה חמורה.

כלומר, ארבע שנות הרמטכ"ל אשכנזי הסיגו את הצבא אחורה, למרות כל ההשקעה האדירה בו. כנהוג לומר, לא הייתה כל תמורה לאגרה. אדרבא.