פנייה לקדושת ערכים חברתיים ולא לקדושת אבנים

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׁוֹת אוֹתָם: שֵׁשֶת יָמִים תַּעֲשֶׁה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קוֹדֶשׁ, שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן לַה'... לֹא תְּבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם..." [שמות ל"ה, 3-1].

לפנינו פרשה שכמעט כל יהודי מיישם את רוחה, בין אם הוא שומר את כל המצוות כהלכתן, ובין אם הוא שומרן בדרכו. העובדה שבכל שבת מתקהלים כל בני התא המשפחתי, מסבים לשולחן וחווים חוויות משפחתיות והשיח הרוחני הערכי הוא אחד מהמנות המוגשות לשולחן, יש כאן ביטוי צנוע ועניו למיצוי המשמעות של הקהל.

רוחה של פרשת הקהל קורמת עור וגידים גם בהתקהלות של המשפחה ביום המנוחה, הגם אם אחד מבניה מממש את המנוחה לגוף ולנפש במהלך השבת, כשהוא נתון לקריאת ספר טוב או האזנה למוזיקה אהובה עליו, שיחה עם בני משפחה אחרים, וזאת ביום מיוחד, כשכל הזמן נתון בידיו.

רבים לא יסתפקו בהקהל המשפחתי, וימצאו לנכון לממש את ההקהל במימוש תפילה בציבור עם כל העדה בבתי הכנסת. "צדיק באמונתו יחיה" [חבקוק ב', 4], ואני הייתי מוסיף: "איש באמונתו יחיה". יש מי שימצה את ההקהל במישוריות המשפחתית, ויש מי שיראה כיום את גולת הכותרת של הקהל בתפילה בציבור ובלימוד בין כתלי בית המקדש הקטן של עם ישראל - בית הכנסת.

פרשת הקהל נפתחת במצוות שמירת השבת. האיסור הבולט בפסוק ג': "לֹא תְּבַעֲרוּ אֵשׁ". אני מאמץ את הגישה שביום זה בתא המשפחתי, בתא החברתי עד לתא הלאומי לא נבעיר, לא נצית אש של מחלוקות וריב, אלא נשקיע כוחות נפש לחתירה לחיבור ולמשותף בין כל באי התא המשפחתי באווירה נעימה ומשפחתית. ואם ניתן לעלות שלב מעלה, בניסיון לא להצית אש של איבה ומחלוקת במישוריות חברתית ובוודאי שלא במישוריות הלאומית.

מאבק על דמותה החברתית של החברה

פרשת הקהל נפתחת בציווי של שמירת השבת עם הקביעה "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קָדוֹשׁ" [שמות ל"ה, 2]. ראוי לשים לב שהקדושה ניתנת לזמן ולא למקום. כבר בספר בראשית בפעם הראשונה שמופיעה המילה קדוש, היא מצטרפת לזמן ולא למקום, וזה כאשר אלוהים בתום מלאכת בריאת העולם מברך את היום השביעי לבריאה, וכלשון הכתוב "וַיְּקַדֵּש אוֹתוֹ" [בראשית ב', 3]. קדושת העם אינה באבן, אינה במקדש, אינה במקום. הקדושה היא בזמן!!! לקדש בכל עת ובכל זמן את הערך הסוציאלי החברתי של יום מנוחה לאדם עובד.

"בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תַּזְכִּיר אֶת שְׁמִי - אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרָכְתִיךָ" [שמות כ', 24], אינני חייב להיצמד לאבן מסוימת ולקדשה, עלי להיצמד לדרך חיים הומנית אנושית. המתחייבת מהמארג החברתי של התורה, ובכל מקום שאתן ביטוי למערכת הערכים ההומנית אזכה לברכה. אני חש מחויבות לנסות לדבר אל לבה של החברה בימים אלו, לא לאמץ את הדרך שעלולה רק להקיז את דמה במאבקים על קדושת אבנים. אני חש מחויבות לדבר אל החברה, שתפנה את כל מרצה למאבקים על דמותה הערכית.

בשמות [כ"ה, 8], כאשר נתבע עם ישראל להקים את המשכן, מקדים משה ומזכיר את קדושת הזמן, מזכיר את החובה הסוציאלית לשבות ביום השביעי - "יִהְיֶה לָכֶם קוֹדֶש". יהיה מי שיתרגם את קדושת השבת לתחושת הקרבה שלו לאלוהים ביום הזה, ועל כך יבורך. יהיה מי שיתרגם את הקדושה הזו כמוני למחויבות בכל עת להיאבק על דמותה החברתית של החברה, במאבק לקיומה של חברה, שאדניה הם צדק סוציאלי. וכבר אמרו לפניי, איש באמונתו יחיה.