השלדון לא נורא

המסקנה: לרוב הממשלות האחרונות היו 55%-60% מכלל חברי הכנסת, ואין זה משנה האם הן הובלו בידי מפלגת ימין או מפלגת שמאל. כלומר: המערכת הפוליטית שלנו נעה בדרך כלל ביחס של 40-60 בין הקואליציה לאופוזיציה. זה אומר 10% קולות צפים, שמכריעים את הבחירות.

כל זה קרה גם כאשר ישראל היום היה בסביבה וגם לפני תקופתו. דהיינו: גם כאשר לימין לא היה עיתון המזוהה איתו, וכל העיתונים הגדולים זוהו עם המרכז ושמאלה ממנו. אם לעיתונים הייתה השפעה של ממש על תוצאות הבחירות, סיעות המרכז והשמאל היו אמורות להיות בשלטון ללא הפסק. לא זה המצב, ומכאן שההשפעה של התקשורת על הבחירות היא שולית עד אפסית.

רוצים הוכחה? בבקשה. תראו את הבחירות האחרונות, כאשר ישראל היום כבר חולק בחינם. הליכוד הגיע רק למקום השני, וכאמור - הקואליציה של נתניהו היא דווקא מהפחות גדולות בין הממשלות האחרונות. גם הסקרים האחרונים מצביעים על אותה מגמה, כאשר בכלל לא ברור האם הליכוד היה יכול להרכיב ממשלה אילו הבחירות היו נערכות כיום. וזה כאשר ישראל היום כבר מתקרב לאותם 40% שכל-כך מפחידים את יוזמי החוק נגדו.

כעת - עוד מילה של היגיון. מה אומרים לנו בעלי ההצעה? שצריך לשמור על שוויון והגינות. בהחלט יפה. אלא שאולי כדאי להתחיל את אותם שוויון והגינות דווקא בכנסת עצמה.

ככל שהסיעה גדולה יותר, כך היא מקבלת יותר מימון מפלגות (ויכולה לרכוש יותר שטחי פרסום) וגם יותר דקות טלוויזיה חינמיות לתשדירי התעמולה. ואת זה לא עושה גוף מסחרי, אלא עושה המדינה מכספי כל משלם המיסים. אם נמשיך את ההיגיון שמאחורי חוק אדלסון החדש, צריך להעניק לכל המפלגות את אותו מימון ואת אותו זמן שידור, ולהגביל אותן לאותה מכסה של פרסום ופעילות שטח. אבל אני בכלל לא בטוח שהמציעים, אנשי קדימה וישראל ביתנו, יאהבו את הרעיון הזה.

ההצלחה של ישראל היום אינה נובעת רק מכך שהוא מחולק בחינם (עובדה שלכשעצמה משתלבת בעידן חדשות החינם באינטרנט). סקרי התפוצה שואלים "איזה עיתון קראת אתמול", ולא "איזה עיתון ראית/לקחת". העלייה המתמדת של ישראל היום מלמדת, שהציבור קורא אותו. ראשית, מבחינה מקצועית, זה עיתון לגמרי לא רע. הוא תמציתי, ידידותי לקורא ונמנע מהצהובנות המאפיינת את מתחריו.

שנית, ואולי זה העיקר: ייתכן מאוד שישראל היום עונה על צורך אמיתי של כמחצית מהציבור בישראל, בעל דעות ימניות מהמרכז, שעד היום לא היה לו עיתון משלו. כך שאת החשש שמא החינמון ישפיע בצורה בלתי הוגנת על הציבור, יש להפוך על פיו: אדלסון נותן את מה שבמשך עשרות שנים לא היה בישראל - עיתון ימני גדול.

ועוד הערה עקרונית: אני מעדיף עיתון החושף בגלוי את דעותיו (בין אם זה ישראל היום ובין אם זה הארץ), על פני אלו המתיימרים להיות אובייקטיביים אך למעשה נוקטים קו פוליטי-אישי ברור ממניעים מסחריים (ידיעות אחרונות, מעריב). אם מישהו פוגע בחופש הביטוי, אלו דווקא העיתונים שבתחפושת ולא אלו שפניהם גלויות לכל.

קרוב לוודאי שגם חוק כזה לא יעמוד במבחן בג"ץ, שוב - בשל הרטרואקטיביות שלו (פגיעה במודל עסקי קיים), העובדה שלמרות מכבסת המילים ברור שהוא מכוון בדיוק כלפי אדם אחד, ופגיעתו בחופש העיסוק ואולי גם בחופש הביטוי. שלא לדבר על כך שבכלל לא ברור כיצד יימדדו אותם 40%; האם על-פי סקרי TGI - שהעיתונים הגדולים נוטים לנגח בכל פעם שתוצאותיהם לא נראות להם? ומה יהיה המחיר? 10 אגורות? שקל?

הנימוק של בעלי ההצעה הנוכחית הוא, שלישראל היום יש קו פוליטי ברור, וכאשר הוא מחולק בחינם לעומת עיתונים בעלי אידיאולוגיות אחרות שנמכרים בכסף מלא - זוהי השפעה בלתי הוגנת על דעת הקהל. נשמע הגיוני, עד שחושבים לרגע ומקדישים עוד רגע לבחינת העובדות.

נפתח בנתונים. הבה ונראה מה היה משקל הכוחות בממשלות האחרונות, כדי לבחון האם התקשורת באמת משפיעה על תוצאות הבחירות. בכנסת ה-14 ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס בהפרש של 1%, ולממשלתו היו 62 ח"כים - דהיינו 52% מהמושבים בכנסת. אהוד ברק מצידו גבר ב-1999 על נתניהו בהפרש של 12% וממשלתו בכנסת ה-15 נשענה על 70 ח"כים, שהם 59% מהמושבים.

בשנת 2001 הביס אריאל שרון את ברק בהפרש של 25%. בבחירות לכנסת ה-16 היו לממשלתו 66 ח"כים - 55% מכלל המושבים. בכנסת ה-16 נהנה אהוד אולמרט מתמיכתם של 78 ח"כים, שהם 65%. ואילו בכנסת הנוכחית החל נתניהו את דרכו עם קואליציה של 74 ח"כים (62%) וכיום יש לו 66 ח"כים (55%).