צריך להגיד - ולכתוב - ביושר ובהגינות, המתחייבים גם מחובת הגילוי הנאות וגם כדי להעניק תוקף לטיעונים שעלולים לקומם את המתנגדים להם: אילו הייתי תושב גוש קטיף, סביר להניח כי הייתי מתנגד בשצף-קצף ( סליחה על הקלישאה בכלל ועל הרוק והריר בפרט) לאפשרות עקירתי מביתי. חורבן בית לא יכול לעבור ללא קרב. מי שביתו עלול להיחרב עליו לא יכול להרשות לעצמו לשבת באפס מעשה ובחיבוק ידיים. הוא יוצא להילחם. זה מה שעושים כיום אלפי התושבים של גוש קטיף. לבי, חס וחומל, נתון להם. אבל לא על לב חם באתי לכתוב אלא על היגיון קר. לא על רגשות עקלקלים אלא על שכל ישר.
להיקרע מבית ולהיעקר ממנו זה תמיד רע. גם מבית שאין בו קדושה להוציא את קודש הקודשים - את קדושת החיים באשר הם.
אין שם קברי אבות אבל זו עלולה להיות ארץ חמדת אובות, זרועת מוקשים ותלאובות. הגוש הזה עלול להיות מלכודת מוות לתושביו אם יתמידו בסירובם להכיר בהכרח לפנותם משם, מביתם. אין טעם להכחיש ולטשטש: בכל מקרה, זה יהיה פינוי מר וצורב. מר כמוות. עבור המפונים העתידיים יהיה פינויים בבחינת חורבן העולם וממילא גם, לתחושתם, סופו. אבל יעבור זמן והם יגלו, כולם, כי יש חיים חדשים גם אחרי החורבן הזה. ציץ חדש יצוץ ויבצבץ. אופק ייפתח. מחר יום חדש והשמש תזרח.
אל ים הדמעות הכללי אוסיף גם, במחילה, טיפה משלי: כשהם יבכו - כשייעקרו - בגלוי גם אני אזיל דמעה בסתר.
אני, אשר לפנים עברתי מבחירה, מרצון ומדעת, ממקום למקום, חש ויודע עד כמה קשה היא פרידת העזיבה. גם במעבר מרצון יש משהו מתחושת ההיעקרות והנטישה: בית שני לא ידמה לעולם לבית ראשון.
אני כותב את הדברים האלה בהיסוס ובמבוכה ("ובכאב" - כבר כתבתי?).
סליחה - אבל הדברים צריכים להיאמר במפורש, בהירים ונוקבים, בפה מלא ולאור היום ולא כפליטת פה של אדם שחומק באישון ליל ממקום שבו המתיק חטא וטבעי ומובן שהוא לא רוצה שיגלו אותו חומק משם. אכן, תושבים יקרים, אין ברירה: עליכם להינתק מהמקום שבו קבוע עכשיו ביתכם.
ההינתקות מחויבת המציאות. היא צו חיים. אי אפשר להוסיף להיוותר שם, תקועים כמו עצם בגרון, לוחצים על יבלת, מאיימים בעצם קיומם.
ההינתקות מחויבת לא משום שאתם אנוסים להינתק בגלל חולשתכם, אלא משום שהמשך הישארותכם שם לדורות יהיה בכייה לדורות. ומוות לדורות. ושכול וכישלון לדורות. עוד ועוד קברים ייכרו, חלילה, לחללים שיגנו עליכם. עוד ועוד שלשות של מטחי-כבוד מקפיאי דם יישמעו בחלל שיבבות קורעות לב של הורים שכולים יפרו את דממת המוות השורה עליו.
אתם נלחמים בחום ובלהט, באש ובגופרית על ביתכם. זה טבעי. המלחמה שלכם מעוררת אמפטיה. אין מלה בשפה העברית לתיאור התחושה שהמלחמה התקדימית שלכם ( אם להוציא את תקדים ימית... ) מעוררת.
" גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב המשורר. הרגע הזה נולד עכשיו בעיני רוחי כאשר קמים בו מראות ההתנגדות האלימה של סרבני הפינוי הראשון בחבל ימית. אוי לעיניים שכך רואות. המחשבה על היתכנות ההישנות של המראות האיומים ההם מעוררת צמרמורת. אפשר למנוע את המראות האלה. צריך למנוע אותם. אתם עשויים למנוע אותם. אתם חייבים למנוע אותם.
ראש הממשלה, אריאל שרון, שוגה נואשות כאשר הוא מטיל על חברי מרכז הליכוד להחליט אם להינתק או אם להישאר. זה לא עסק מפלגתי. אסור שהוא יהיה עסק כזה. אף כי המהלך (השגוי והמופרך) שהוא נוקט בו נעשה בגלוי, במוצהר, באופן שיטתי, הוא נראה כמחטף. גוש קטיף כגוש חטיף. לא נכון לטפל בסוגיית ההינתקות באופן - שיקול מפלגתי צר - שבה מטפל בה שרון. אבל לא שרון הוא העניין כאן, אף לא תוחלת שלטונו. אתו או בלעדיו עליכם, חברות וחברים, להתפנות.
אם לא יפנו אתכם, מתי מעט ביחס, משם, לא ניתן יהיה עוד למנוע את שציפתו של גל סרבנות שישטוף את הצבא בפרט ואת הארץ בכלל. גם אם רוב חברי המרכז יכריעו בהצבעתם הקרובה נגד ההינתקות - אם לא מחר אז מחרתיים תקום תנועת-נגד חריפה שתתבע את הפינוי שלכם. והארץ תרעש.
רבים מבינים אתכם ומזדהים אתכם. גם אני, שמתנגד לכם. הכאב שזור כחוט שני המחבר את המצדדים בהינתקות עם השוללים אותה. כל ישראל חרדים. אבל עכשיו הזמן להתגבר על הפחד והחרדה ובכאב שאין לו שיעור להסכים להינתק. למען החיים, שלכם ושל אחרים.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
