תארו לעצמכם שהמשטרה הייתה מודיעה, שכל פעולה משמעותית בכל יישוב כפופה לאישורו של מפקד התחנה במקום. יש בזה היגיון, לא? הרי סלילת כבישים והחלפת ביוב מחייבות תיאום של סידורי תנועה; עצרות וירידים מצריכים אבטחה; הקמת בית ספר צריכה להביא בחשבון שיקולי ביטחון; וכך הלאה. אז למה שהמשטרה רק תדע בדיעבד על התוכניות ולא תאשר אותן מראש?
בגלל סיבה אחת קטנה: דמוקרטיה. בגלל שבמשטר דמוקרטי, נבחרי הציבור מגבשים תוכניות ומוציאים אותן לפועל, והדרג הפקידותי מחויב לעשות כמיטב יכולתו על-מנת לעשות זאת בצורה היעילה והמוצלחת ביותר. לכן, הודעה כזאת של המשטרה הייתה גורמת לסערה ציבורית שמימדיה היו מתקרבים לזה של הצונאמי ביפן.
אז יש לי חדשות בשבילכם: השבוע יצאה הודעה כזאת. לא מטעם המשטרה וגם לא מטעם הצבא ואפילו לא מטעם הכנסת. היא יצאה מלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה וקבעה, שהמילה האחרונה בכל פעולה של השלטון המקומי שייכת ליועץ המשפטי של אותה רשות מקומית. וזה לא נגמר במועצות המקומיות ובעיריות. לפי שרית דנה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הכלל הזה חל על כל רשות שלטונית.
כבר עמדתי כאן על העיוות המשפטי, המוסרי, הציבורי והלוגי של אותה חוות דעת. כעת ברצוני לעסוק בהשלכות הנרחבות יותר שלה, בכך שהיא עוד סממן אחד להפיכה המתחוללת לנגד עינינו. הפיכה בה המשפטנים מחליפים את הנבחר והמשפט מחליף את הבוחר. הפיכה היוצרת המצאה ישראלית מקורית: ליטיקרטיה - שלטון המשפטנים.
בין אהרן ברק לפוליטיקאים
שלא כמו הפיכות צבאיות, זוהי הפיכה שקטה והדרגתית. קרוב לוודאי שמי שהחלו בה - אהרן ברק ומקורביו, עם האמירה "הכל שפיט" והאקטיביזם השיפוטי - לא התכוונו להגיע למצב הנוכחי. אני סבור שהם האמינו בלב שלם, שהם מגֵנים על שלטון החוק, שהוא מגינו של האזרח מפני עוולות השלטון. אך בשל העובדה שרוב הפוליטיקאים שלנו הם חדלי אישים שעיקר מעייניהם בטובתם האישית, נוצר ואקום - אותו מילאו המשפטנים.
וכך, כל פעולה כפופה כיום קודם כל לחוות דעת משפטית. בכלל לא משנה האם המשפטן שנותן את אותה חוות דעת הוא אדם מנוסה ובעל ידע, או שמא הוא בחור צעיר שכלל אינו מתמצא בנושא הנדון. על-פי חוות הדעת של דנה, בכל מקרה - הוא הפוסק הראשון והאחרון, אחריו אין איש ומעליו אין כל מורא. היועץ המשפטי אמר - כולנו נעבור לדום.
זהו מצב מטורף. על כל פסק דין אפשר לערער לפחות פעם אחת. כל חוק עובר לפחות שלוש קריאות. כל אדם פרטי יכול להצטייד בכמה חוות דעת משפטיות שירצה. כל פעולה שלטונית נתונה לביקורתם של מבקר פנים ו
מבקר המדינה. אבל חוות הדעת של היועץ המשפטי של עיריית טיז-א-נבי - היא קדושה. ראש הרשות אינו יכול לשאול שאלות, הוא אינו יכול לקחת עורך דין משלו, הוא אינו יכול להתייעץ עם אף אחד אחר. לזה, רבותי, קוראים דיקטטורה.
לליטיקרטיה יש עוד סממנים של דיקטטורה. היא מתגלמת היטב את נאמניה: הם אינם משלמים מחיר על החלטות שגויות, גם אם הן עלו לפרט בחירותו ולציבור במיליונים. הם מקבלים קידום גם לאחר שמתברר שפישלו ואולי אפילו עברו על החוק. ברגע בו הם מתמנים לכס השיפוט, בולדוזר לא יזיז אותם משם, יהיו אשר יהיו כשלונותיהם וחוסר התאמתם.
הליטיקרטיה מבטיחה את שלטונה בכך שהיא מונעת יצירת מתחרים (ראו את ה"נוהל" של דנה, שלמעשה חוסם כל אפשרות של קבלת חוות דעת נגדית). היא קובעת שכל ביקורת על העומדים בראשה - דהיינו השופטים - חייבת להיות "עניינית ומנומסת", והיא גם הפרשנית הבלעדית של המושגים הללו. לכן, אם תרצה, היא יכולה לקבוע בקלות שכמעט כל ביקורת עליה אינה חוקית.
דמוקרטיה מושחתת או דיקטטורה נקיית כפיים
אפשר להמשיך עוד ועוד בתיאור ההפיכה הזאת, אבל דומני שכמעט כולנו מכירים אותה. לכן, השאלה החשובה באמת היא: מה עושים? כיצד נלחמים בשלטון שכזה, שזרועותיו מצויות בהליכי החקיקה, בקביעת התקנות, בפרשנות החוק, בפיקוח על יישומו, בכל רחבי הרשות המבצעת, באכיפה נגד העוברים עליו ובערכאות המיישמות אותו?
התשובה היא: הפיכת-נגד של הדמוקרטיה. את זה יכולים לעשות - קחו נשימה עמוקה - רק הפוליטיקאים. נכון שהם לא בדיוק פאר הדור, אבל יש להם יתרון חשוב אחד: הם נציגי העם. דמוקרטיה, כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל, היא צורת השלטון הגרועה ביותר - חוץ מכל האחרות. ואני הקטן מוסיף: עדיפה דמוקרטיה מושחתת על פני דיקטטורה נקיית כפיים.
זה לא רק משום שהצירוף "דיקטטורה נקיית כפיים" הוא בלתי אפשרי, אלא גם ובעיקר משום שכל דמוקרטיה עדיפה על כל דיקטטורה - שכן את השליטים הדמוקרטיים אנחנו יכולים להחליף. אם
רון חולדאי אינו נראה לי, אוכל בבחירות הבאות להצביע בעד מועמד אחר. אבל אין לי שמץ של מושג מיהו היועץ המשפטי של עיריית תל אביב, שלפי ה"ה שרית דנה ו
יהודה וינשטיין הוא השליט האמיתי בעיר בה אני מתגורר. ומובן שאין לי כל אפשרות לבחור אותו, להדיח אותו או להביע בפני את דעותי.
סכנה לשבירת מפרקת
חברי הכנסת חייבים להתעורר ולהבין שבזמן שהם מנהלים משחקי כסאות מוזיקליים, המשפטנים מושכים את הכסאות מתחתיהם. וכפי שיודע כל ילד, משיכת הכסא עלולה להסתיים במפרקת שבורה - לא של המושך, אלא של הקורבן התמים.
מה אפשר לעשות? הרבה מאוד. אפשר לעבור על ספר החוקים במסרק צפוף, ולהבטיח שלנבחר הציבור תהיה הרבה יותר יכולת לקבל חוות דעת משפטיות חיצוניות. אפשר להקים סוף סוף את הגוף שיפקח על הפרקליטות. אפשר להכפיף את הייעוץ המשפטי ברשויות השלטון לביקורתו של מבקר הפנים. אפשר למנוע את הריצה לבית המשפט על כל שטות. אפשר להקים בית משפט לחוקה, שחבריו ייבחרו בצורה שתשקף במידה הולמת את רצון העם. ויש מן הסתם עוד הרבה רעיונות.
העיקר הוא להבין, שהדמוקרטיה הישראלית נתונה בסכנה דווקא מצד מי שאמור להגן עליה יותר מכל - אלו שכותבים את חוקיה ומופקדים על יישומם. הם לא עושים זאת מרוע לב, אבל הכוונה שלהם ממש לא משנה. התוצאה עלולה להיות הרסנית, אם היא עדיין לא כזאת. חייבים לעצור את זה. עכשיו.
