רעלה ואגרוף קמוץ - על נשות המהפכה הערבית

אנליסטים מערביים מנסים לצבוע את המהפכה הערבית שאנו בעיצומה, בצבעים פמיניסטיים עזים, כשהם ניזונים ממשאלות לב ומדיווחים מגמתיים. אך נדמה שקצת מוגזם לראות כך את פני הדברים, ובמהפכה שלפנינו הצבעים הנשיים עדינים יותר. חשוב לזכור כי נוכחותן של הנשים הורגשה ונראתה הפעם, יש האומרים ש-20% מקרב המפגינים היו נשים, הערכות אחרות אף מדברות על 40%. מדובר בנתונים מרשימים בהחלט שלא הכרנו כמותם בעבר.

רעידת האדמה הנוכחית של מהפכות מצרים ותוניסיה שונה מכל מה שקדם לה בכך שהיא באה מן הרחוב. מעולם, בתולדות העולם הערבי, לא הנהיג הרחוב מהפכה שגרמה לנפילתו של רודן. במהפכה הזו נראה שהנשים הן שותפות-פעילות, חלק מן הרחוב. לפחות ככל שהדבר נוגע למצרים, נראה שהמהפכה שהתחוללה שם היא מהפכת הגבר הרעב והמדוכא, כאשר הנשים הן אלו אשר השפיעו מהותית על קול הזעקה.

תרומתן של הנשים במהפכה הנוכחית היא אומנם קטנה במובן הכמותי ביחס לגברים. הן לא הגיעו לעמדות השפעה של ממש ובפועל, בסופו של דבר אין הן נכללות בין כובשות השלטון. בינתיים הצבא המצרי, המושתת על טהרת הגברים, הוא השולט.

ועדיין, היכן בכל זאת ניכרת השפעתן של הנשים במהפכות תוניס ומצרים 2011 ואולי גם בלוב? אפשר לומר שהיא ניכרת בסגנון, באופן התנהלותה של המהפכה והמסרים שהיא הביאה איתה מן הרחוב. המהפכה הזו מתאפיינת במטבעות לשון ובחשיבה הרבה יותר פמיניסטית מכפי שהורגלנו בעבר. הפמיניזם, שראשיתו אומנם בעולם המערבי, בשלהי המאה ה-19 בכל זאת זכה להשפיע על העולם כולו. יותר נשים משכילות, יותר נשים עובדות וכבר מזמן יותר נשים משפיעות ומצויות בעמדות מפתח. נדמה כי הניצחון הגדול של הפמיניזם בעידן המודרני הוא חשיפתה של האתיקה החדשה, אתיקה של אכפתיות ודאגה, אתיקה שלא מחייבת להביא אל השיח צחצוחי-חרבות והיא נותנת מקום ולגיטימיות גם לרגש. נראה שזו האתיקה שהייתה חלק ממהפכות תוניס ומצרים. כאשר החלשים, הנדכאים, זכו להביע את קולם ואת זעמם ולהחליף את השלטון המושחת.

הפסיכולוגית הפמיניסטית האמריקנית, פרופ' קרול גיליגן מאוניברסיטת הרווארד, מעלה לראשונה על סדר היום של השיח הפמיניסטי והשיח בכלל, את חשיבותו של הקול כגורם משמיע ומשפיע. השמעת קול היא סוג של עימות. נדמה כי זו הפעם הראשונה שהקול של שני המינים אכן עשה את שלו. קול הבוקע מן הגרון הניחר ולא קול תותחים, במהפכת העולם הערבי 2011 יש לקול האנושי האינדיבידואלי מקום, יש מי ששומע אותו ומקשיב לו.

הקול הוא הכלי החדש לביצוע מהפכות, קול קורא, הוא גישה חדשה לקיום דיאלוג, גישה שלפמיניזם יש זכות ראשונים לגביו, וכאשר הוא משמיע קולות של דאגה ואכפתיות הוא כבר פמיניסטי ממש. אז גם אם מספרית לא היו הנשים הרוב המכריע בכיכר א-תחריר, הסגנון הנשי היה שם והאתיקה הנשית של ניהול המאבק והשיח עשתה את דרכה בגדול.