חוסר אחריות משווע!

רצח של משפחה הוא טרגדיה איומה. קשה לכתוב את המילים הבאות, אבל מישהו חייב לכתוב אותן. הרצח המזוויע במאחז איתמר הוא ביטוי גם לחוסר אחריות מזעזע ולניתוק מהמציאות.

מאז ראשית היישוב בארץ, החיים התנהלו בסביבה עוינת. בכל ישוב הייתה מודעות שיש להתכונן לכל מצב. פירוש הדבר היה, בראש ובראשונה, להצטייד בנשק, ולנהל את החיים תוך נכונות שמצב של שלווה יחסית עלול בכל רגע להתמוטט.

המתנחלים מתיימרים להיות החלוצים של היום, וממשיכי המתיישבים שלפני קום המדינה. אך המתנחלים לא הפנימו את הלקח של חיים בסביבה עוינת. הצו הראשון הוא הגן על יישובך, על ביתך ועל משפחתך. את זה כנראה שכחו תושבי המאחז איתמר. הם חיים על אדמה שנגזלה מהפלסטינים ומוקפים ביישובים פלסטינים, ובכלל זה יישובים של הפלסטינים שאדמתם נגזלה מהם.

בעבר התנגדו לא פעם מתנחלים במקומות שונים להקמת גדר סביב יישובם. דניאלה וייס הצהירה שהיא "רוצה להרגיש חופשייה שתוכל לקנות פיתות חמות לילדיה, בכל שעות היום".

במקום להגן על מקום יישובם, מתנחלי איתמר סמכו על שומר שכיר (!) ועל כוחות צה"ל המרוחקים מיישובם. התוצאה הייתה חדירה של פלסטינים שהסתובבו ביישוב במשך שלוש שעות, ביצעו את זממם הנורא, ונמלטו מבלי להיתפס!

המתנחלים בטוחים שכל הארץ היא "שלנו", משום ההבטחה האלוהית. אולי זה ההסבר לאוזלת היד שלהם. נכון שקיים צה"ל, אבל תפקידו הוא בראש ובראשונה להיות מגן בעת מלחמה עם מדינות אחרות, ולא לשמש כוח שיטור ליווי לילדי מתנחלים שהחליטו להתנחל באזורים צפופי יישובים פלסטינים, אל החוגים שלהם!

הרצח האיום של בני המשפחה באיתמר מזכיר התנהגות של פורעים במזרח אירופה.

עם כל הכאב והצער על הטרגדיה של רצח משפחה, אין לנקות מאחריות גם את מתנחלי איתמר, שהתעלמו מחובתם הבסיסית להגן על עצמם.