סיכוייו של
משה קצב ליהנות מקיצור עונשו בשליש מוטלים בספק, לנוכח כפירתו העקבית בביצוע עבירות המין בהן הורשע.
חוק השחרור על תנאי קובע: "הוועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לעניין זה על-ידי שר הבריאות".
בפועל נמנעות ועדות השחרור מלשחרר אסירים שהורשעו בעבירות מין, אם אינם עוברים טיפול שיקומי בתחום זה. מאחר שקצב טוען בתוקף שלא ביצע עבירה כלשהי, ואף כופר באפשרות שקיים מגע מיני בהסכמה עם הכפופות לו, אין זה סביר שיסכים לקבל טיפול בזמן מאסרו.
קצב יכול אומנם להסכים לקבלת הטיפול בלא שהדבר ייחשב לחובתו, והטיפול אומנם אמור להינתן בצורה דיסקרטית, אך לפי הכחשתו הנוכחית - לא נראה שהוא יסכים גם לכך. מה עוד, שלקצב אין כל אמון במערכת אכיפת החוק וסביר להניח שהוא יחשוש שדבר הטיפול ידלוף. הדבר גם עלול להתפרסם אם וכאשר ישוחרר קצב בניכוי שליש, והמדינה תתבקש להסביר צעד זה - אולי בעתירות שיוגשו נגדו.
עם זאת, החוק ממשיך וקובע: "לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הוועדה, על-אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור".
מסעיף זה עולה, כי ועדת השחרורים תוכל לשחרר את קצב גם בלא טיפול, אך תהיה חייבת לנמק זאת בכתב ולקבוע תנאי שחרור שימנעו ממנו לסכן את הציבור. סביר להניח שגם החלטה כזו תידרש לעמוד לבחינה שיפוטית.