מציאות והכרה

מדינות ברזיל, ארגנטינה ובוליביה הכירו בקיומה של מדינה פלשתינית. אתמול הצטרפה אליהן אורוגוואי. שר החוץ הצרפתי, אלן ז'ופה, הודיע כי לחושך הקיפאון במשא-ומתן, גם צרפת שוקלת הכרה במדינה פלשתינית. ואם נוסיף לאלה את מדינות האיחוד האירופי דנמרק, בריטניה, אירלנד, פורטוגל וספרד ששדרגו את מעמדן הפוליטי של משלחות פלשתיניות, הרי לנו בדיחה עולמית על אודות הכרה בינלאומית במדינה לא קיימת.

זו הוכחה ניצחת שלא צריך מדינה בשביל להכיר בה. מדינה באויר. כל מה שצריך עכשיו הוא הכרה בינלאומית בפיוס הגדול בין הרשות הפלשתינית ביהודה והשומרון לבין אירגון הטרור של חמאס ברצועת עזה וייוולֵד לו עַם פלשתיני מאוחד ושוחר שלום בפעם המי יודע כמה.

אם שם המשחק הוא "הכרה", מדוע שלא יכירו בשלום שבין היהודים לערבים ונגמור עם הסיפור הזה. לא צריך שלום ממש, צריך רק להכיר בשלום. אפשר לארגן "הכרה" בשלום צודק ובר-קימא מצד כמה מדינות, ויש לנו מזרח תיכון חדש שבו גרים ביחד זאבים עם כבשים, ומולם, נמרים עם גדיים רובצים להם בנחת, כשהמלחמות מהם והלאה. את הפטנט הגאוני הזה אפשר להחיל גם במדינות הערביות בהן מתחוללות בימים אלה ממש מהפכות עקובות מדם. "הכרה" בינלאומית תהפוך אותן באחת למדינות שלוות ודמוקרטיות. למי וּלְמה מחכים?

אבל המציאות, למגינת הלב, מתעקשת במִרְיָה. המציאות מכירה אך ורק במציאותה ושום "הכרה" מאולצת לא תוכל לה. מנהיגי המדינות הללו מפליגים בשיכרון כוחם אל מעבר למגלומאניות, כמו היו בני אלים שבהבל פיהם מתמודדים עם איתני טבע ויכולים להם. אין שלום ואין שלווה ואין מזרח תיכון חדש ואין שום מדינה פלשתינית.

זו המציאות וראוי ביותר להכיר בה. עם ההכרה במציאות מתמודדים בענפים אחרים של החיים. המציאות יכולה להשתנות רק עם השתנוּת התנאים והנסיבות. עם אלה צריך להתמודד, תנאים וּנסיבות, עד שיבשילו לקראת מציאות משתנה. אחרת. טובה יותר.

בסקרים עדכניים שנעשו ונעשים כל הזמן מתברר שוב ושוב שרוב הערבים ביהודה, בשומרון ובירושלים המזרחית - אינם חפצים כלל במדינה פלשתינית. הכל יודעים איזו מין מדינה זו תהיה, ועדיף להם כבר שלטון "הכיבוש" על פני שלטון מושחת. אבל מי שואל אותם? יש כבר "הכרה" בהם כְּעַם, יש "הכרה" בהם כמדינה ואין שום "הכרה" ברצונם.

מה הועילו ה"חכמים" האלה ב"הכרתם"? לאן כל זה יוביל? מן הסתם האיבה תחריף והסיכסוך יעמיק, השלום ירחק, ועוד מעט קט נשמע את תרועות המלחמה. זה מה שקורה כשמתעלמים מן המציאות המרה ועושים ממנה משאלת-לֵב מתוקה, זחוחה, מעורפלת ובעיקר מְטוּפֶּשֶׁת.