פרשת שמיני - השתיקה הצועקת של אהרון נגד גדיעת חיים

בשבת קראנו את פרשת השבוע פרשת שמיני, פרשת השבוע השלישית בספר ויקרא. בדרך כלל קוראים את פרשת שמיני בשבת שאחרי פסח, אבל בשנה מעוברת, כמו השנה, קוראים את הפרשה ביום השבת שאחרי פורים. וכך אנחנו נוהגים השנה. הפרשה מתחילה בספר ויקרא, פרק ט' פס' א' ומסתיימת בפרק י"א פס' מ"ז. במשך שבעה ימים ולילות לא יצאו אהרון ובנין מפתח אוהל מועד, שבעה ימים המהווים תחליף לקראת רגע השיא ביום השמיני . והנה ממש לפני רגע השיא שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, "הִקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵש זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם" (י' פס' א'). שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שמו על מחתותיהם אש זרה. המשכן, שהעם כה ציפה לתקומתו, הפך ברגע אחד למלכודת מוות.

קרבת האל, שהעם כה ייחל לה וציפה לה בכליון עיניים, הפכה לאימה, לאימת אש מבעיתה וממיתה. משפחת הכהונה שהייתה עד כה מורמת מעם, בעלת מעמד נשגב, הפכה למשפחת שכול והלם. הפרשנות נכנסת למצוקה קשה בבואה להסביר את משמעות האש הזרה. רבים הם הפירושים, וקשה להתעלם מהמחלוקות הרבות בעיקר בפרשנות חז"ל. כל פרשן מחייב עצמו לשאול מה היה חטאם של בני אהרון? ובעיקר מה עשה את האש שהקריבו לאש זרה? הרי הם לא בנו מזבחות, לא עשו עגל זהב, לא בנו אליל, אם כן מה היה באש שהפך אותה לאש זרה.

מבלי שאקבע עמדה כלפי אוקינוס הפירושים, המציף אותנו כלפי שתי השאלות שציינתי לעיל, אני מנסה בצניעות רבה לתת את תשובתי. אפשר שסיפור זה ובסיפורים דומים לו במקרא אנו נפגשים עם סיפורים אתיולוגיים, הבאים להסביר תופעה בטבע. סיפורים שנועדו להציג בפנינו את האתגר להמשיך לנהל את חיינו, כאשר הטוב ורק הטוב נמצא בבסיס קיומנו, וזאת למרות שלל אסונות טבע, שאין לנו הסבר להם, שאנו חסרי אונים כלפיהם.

למרות חוסר האונים שלנו כחברה אנושית מול תגובות קשות ונעלמות של איתני טבע בוערים ומכלים כל מה שנקרה בדרכם, הרי השמירה על הטוב, על ערכים מוסריים היא חובת יסוד לקיומנו כחברה אנושית. גם כאשר אנו ניצבים מול איתני טבע בלתי מפוענחים המכלים את כל מה שיצרנו כחברה אנושית, עלינו לחתור להשתית את חיינו על אדנים ערכיים ומוסריים, שהטוב הוא הצופן והקוד המכתיב את חיינו.

אני מוצא לנכון להתמקד גם בשתיקתו של אהרון לנוכח מותם של שני בניו בנסיבות שאינן ברורות לו כאבא לילדים, שלפתע הם אינם בין החיים. זו שתיקת דורות של אבות בעם היהודי, ולאו-דווקא בעמנו, שמעלים את בניהם כקורבנות בנסיבות של אש אכזרית קוטלת ושורפת את החיים, שלא תמיד נהירה להם טיבה של האש. זו שתיקה זועמת של אימהות ואבות השואלים מדוע הוצתה האש, האם ניתן היה למנוע אותה, במיוחד אם האש המכלה היא אש מלחמות, ההופכות פרי בטן כקורבן עולה חי העולה על המוקד.

התורה משתתקת יחד עם אהרון ואחרי התעשתות והפוגה קלה במפעל הדם, פונה משה לאיתמר ואליעזר, שני בני אהרון הנותרים, להמשיך במלאכת קורבנות - "קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאַנְשֵׁי ה' וְאִכְלוּהַ מִצְוַת הָאֵל אֵצָל הַמִּזְבֵּחַ , כִּי קוֹדֶש קוֹדָשִׁים הוּא "(י' , פס' י"ב). החיים חייבים להימשך למרות האימה. למרות השכול אהרון ושני בניו הנותרים, איתמר ואליעזר, חוזרים למלאכתם.

למרבה הכאב, דבר מה השתבש. כנראה מתוך תגובה אנושית של כאב וצער לא אכלו איתמר ואליעזר מהקורבן. הם שורפים את קורבן החטאת במקום לאכלו. יהיה מי שיראה כאן שיבוש, טעות, יהיה מי שיראה כאן אי ציות, אי מילוי הוראה פולחנית שניתנה על-ידי השכינה. אני רואה את איתמר ואליעזר כבני אנוש, שבנסיבות הכואבות שרק לפני זמן קצר עלו השמימה שני אחיהם, הם אינם מסוגלים לאכול את הקורבן , לכן הם שורפים אותו.

משה כועס על איתמר ואליעזר על כך שהם שרפו את הקורבן ולא אכלו ממנו . אך הפעם אהרון אינו שותק. הוא אינו יכול להשלים עם העלאת עוד שני בנים חיים קורבן עולה של אש. הוא אינו מוכן להענשה נוספת של שני בנים ולהקריבם על מזבח הכהונה .

השתיקה לנוכח מותם של שני הבנים הראשנים הפכה לצעקה אל מול האימה המצפה למותם של הבנים האחרים . אל מול הצעקה תגובתו של משה היא מאוד אמפאתית - "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּטַב בְּעֵינָיו". (שם פס' כ'). אני לקחתי מהפרשה את השתיקה הרועמת, את השתיקה הצועקת של אהרון אל מול פני מציאות, המעלה את ילדינו עולות אל מול פני האש.

חובתנו לאמץ את הרמת האגרוף הקמוץ נגד אש המכלה את חיי ילדינו. חובתינו לצאת למערכות ציבוריות אל מול פני האימה המבקשת את חייהם של נדב ואביהוא , איתמר ואלעזר. אני שואב עידוד גם מהתגובה האנושית האמפתית של משה אל מול הכאב של אהרון - לצעוק די לאש!!!.