סיפורנו מתחיל בשנת 96, שנה של בחירות, שנה של מתח באוויר, קרב אחד על אחד בין מר
בנימין נתניהו ומר
שמעון פרס, קרב בין הליכוד לבין העבודה, קרב בין ימין לשמאל. קרב שיכריע האם להמשיך בדרך אוסלו או לא, קרב שיכריע לאן פניה של המדינה מיועדות.
התקשורת ממליכה מראש את מר שמעון פרס לראשות ה
ממשלה. מה שקרה באותו היום, יום היוודאות תוצאות האמת, היה נוראי בכל קנה מידה. התקשורת לא הייתה יכולה לסבול את זה אהוב ליבה איננו ראש ממשלה, אהוב לבה הפסיד, הפסיד לליכודניק, למר בנימין נתניהו.
מאז אותו יום "נוראי" אנחנו עדים לתעמולה כנגד מר בנימין נתניהו. אנחנו רואים רצח אופי, אנחנו רואים שלא משנה מה הוא יעשה, לא משנה כמה הוא יתרום למדינה, לא משנה איזה הסברה הוא יעשה למען המדינה, לא משנה מה! הם יהיו נגדו, הם ינסו להכפיש אותו, ינסו לפגוע בו בצורה הכי קשה, לפגוע באשתו וילדיו וזאת בגלל אותו יום "נוראי". בגלל שהוא לא מתאים לדעות שלהם והוא ניצח את הבן אדם שכן מתאים. בגלל שהוא לא ממשומע, בגלל שהוא לא עושה את מה שבא להם ובקיצור בגלל שלהם יש אג'נדה שונה משלו.
כפי שפורסם באתר זה בימים האחרונים היו רבים אחרים ש"נהנו" מאותם הדברים שמר בנימין נתניהו כיביכול נהנה מהם אבל אין אנו רואים סיקור תקשורתי נרחב על זה. אין אנו רואים תוכנית שמוקדשת בעיקרה לעניינים הללו, אין אנו רואים את אותה התנהלות תקשורתית כמו שאנחנו רואים בפרשה שמיוחסת לבינימין נתניהו, ואני שואל מעניין למה!
אבל כנראה שבמדינה שלתקשורת יש אג'נדה משלה והאג'נדה הזאתי היא לא היצמדות לאמת והישארות בצד האוביקטיבי אלא הצמדות לטפל וחיפוש עובדות בדגש על חיפוש (גם אם לא נמצאות, או נמצאות חלקית) וניפוח או המצאה של עובדות רק למען קידום אג'נדה כזאת או אחרת הכל אפשרי ובין השאר ניסיון פגיעה בראש ממשלה מכהן, שתרם ועדיין תורם רבות למדינת ישראל.
נסכם ונאמר - אנחנו רוצים תקשורת אחרת. תקשורת נקייה, תקשורת אשר נצמדת לעובדות, תקשורת אובייקטיבת וחסרת אג'נדה פוליטת או לפחות כזאת ששמה את האג'נדה שלה בצד ומחליפה אותה באג'נדה אובייקטיבית, בפרספקטיבה אובייקטית, באקטואליה וחדשות נטו.
דרך אגב, שאלו את
רביב דרוקר מאיפה הוא שידר בשנת 2000 - האם זה היה מוושיגנטון או מקמפ דיוויד? האם הוא עורך דין או לא?
