החלטת מפכ"ל המשטרה על הענקת צל"שים לקציני משטרה שלא עשו יותר ממה שנדרש מכל בעל תפקיד דומה, היא שלב נוסף בתהליך הזילות של מוסד הצל"ש במדינת ישראל.
אם קציני המשטרה שנספו באסון הכרמל ראויים לצל"ש בגין מה שעשו בזירת השריפה, אזי ראויה להם כל משטרת ישראל בעבור תפקודה באותו היום. שהרי באותו היום ממש סיכן המפכ"ל את עצמו בנסיעה בכביש בדרך ללשכתו וגם השוטרים
משה כהן ודוד שטרית (שמות בדויים) חרפו את נפשם בעת שמילאו דוח הנוגע בתאונת דרכים קלה. אל הראויים לעיטור על פעולה שבה הופגנו אומץ לב חריג ביחד עם דבקות יוצאת-דופן במשימה, יש להוסיף גם את ילדי ביה"ס, שפעלו תוך סיכון עצמי רב בעת שבשעות בוקר אותו היום שלטו במעברי החציה. לרשימת המעוטרים יש להוסיף גם את מתנדבי המשמר האזרחי שבאותו היום ממש הישירו מבטם אל המוות ופעלו בקור רוח, שטרם הופגן כמוהו, בעת שביצעו את תפקידם בסיור השכונתי.
הצער על מותם של רבים באסון הכרמל אסור שימנע מלומר בגלוי את הדברים הבאים: מעורבות המשפחות בתהליך ההחלטה על הענקת הצל"שים, התייצבות המשפחות המתנגדות מולם והבאת העניין כולו להכרעת הבג"צ מציגות באור שלילי מיסודו את החלטת המפכ"ל על הענקת צל"ש לקצינים. הסתבכות הפרשה עד כדי הבאתה לדיון לערכאות, מלמדת על כך שכבר מראש היה בהחלטת המפכ"ל יותר משמץ של פופוליזם ורדידות ערכית. מסתבר שהרעיון, שהונע ככל הנראה גם משיקולים זרים, להעניק צל"שים בעבור מעשים שאין בהם מאומה מעבר לחובתו הבסיסית של כל קצין בכיר, היה טעות מיסודו ולכן אין גם תמיהה על כך שהוא התגלגל לאן שהתגלגל.
הורדת רמת הדרישות שבעבורן ראוי בעל תפקיד לצל"ש היא תהליך שהחל כבר לפני זמן רב וגם צה"ל תרם לו את חלקו. כזכור, עם סיום מלחמת לבנון השנייה העניק הארגון בטקס מפואר ציונים לשבח לחייליו בגין מעשים שבמלחמות קודמות איש לא היה מעלה בדעתו שהם כאלה הראויים לצל"ש. בתום מלחמת העצמאות, שהייתה הקשה והאכזרית במלחמות ישראל, הוענקו שנים-עשר עיטורי גבורה ותו לא. בחינה של המעשים שבגינם הוענקו עיטורים לשנים-עשר הלוחמים, מלמדת כי אכן מדובר בגבורה עילאית ללא כחל ושרק. כך למשל עוטר באות הגבורה מ"כ בשם זרובבל הורוביץ שנשאר במשוריין בוער כדי לחפות על חבריו הנסוגים ולאחר מכן פוצץ על עצמו את המשוריין עם הפצועים שנותרו בו. מעוטר נוסף היה טוראי בשם אביגדורוב אברהם, שהתייצב לבדו כשהוא חמוש בתת-מקלע מול שני מקלעי אויב, שיתק את האויב ובכך "חרץ יחידי את גורל הקרב לטובתנו" (ציטוט).
העובדה שמבין 12 מקבלי עיטורי הגבורה בשנת 1948 נמצא רק קצין אחד - יוחאי בן נון - וכל השאר היו חיילים פשוטים או מפקדים זוטרים, מלמדת על תפישה שונה לחלוטין מזו המניעה את מפכ"ל המשטרה של היום. על-פי תפישה זו, שמן הראוי למפכ"ל לתת עליה את הדעת, מפקדים ובעיקר קצינים כמעט שאינם ראויים לצל"ש מכיוון שעצם היותם בעלי דרגות, ובוודאי דרגות בכירות כמו מעוטרי המפכ"ל, עושה אותם לכאלה המבצעים כמובן מאליו פעולות כמו אלה שהם ביצעו בכרמל, ומכאן שהן אינן ראויות לצל"ש. בתרבות ארגונית שכזו, אם אכן ראוי מישהו לצל"ש, הם בדרך-כלל אותם בעלי הדרגות הנמוכות המבצעים פעולות שהן חורגות בהרבה ממה שנדרש מהם בגין דרגתם הנמוכה. משמע - קיים קשר הדוק בין גובה הדרגה לבין גובה הציפיות מבעל הדרגה.
לכן ובהקשר לפרשת אסון הכרמל - הענקת צל"ש בעבור מעשים האמורים להיות נורמטיביים ומובנים מאליהם עבור מפקדים בכירים במשטרת ישראל היא לא פחות מזילות, הן של רמת הדרישות מהם והן ביחס לעיטור עצמו. אם מפכ"ל המשטרה רואה עצמו מחויב לרמת דרישות גבוהה הן מפקודיו והן, ובעיקר, מעצמו, יתכבד ויבטל את החלטתו שטעות ביסודה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
