פרשת השבוע שלנו [ויקרא י"ד] פותחת בפסוקים: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. ועל כן היא נקראת פרשת מצורע. מצורע זה שם תואר קשה ועל כן היו צדיקים שלא רצו להשתמש בשם הזה וקראו לפרשה 'פרשת טהרה'. היה אפילו מי שלא כינה את הפרשה הזאת בשם כלל, הסתפק בציון התאריך וכדומה. על אודות המצורע למדנו בפרשה הקודמת שתהליך הריפוי שלו כולל הרחקה מחברת בני אדם [מו] כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. לחיות בבדידות זה מצב לא נעים בלשון המעטה, על כן נמנעו משימוש בשם הזה, לא רצו להוציא מהפה מילה שתוכנה אינו חיובי. אז אומנם נכון שהתורה משתמשת בשם הזה לא מעט, וכאשר קוראים בתורה אומרים אותו בלי בעיה, אבל כשלא מוכרחים - לא אומרים.

צרעת זו מחלה קשה ומצורע זה כינוי למי שחלה במחלה הזאת. גם היום יש לא מעט אנשים שנמנעים מהזכרת שמה של מחלה מסוימת; אומרים 'מחלה קשה' או 'המחלה הידועה', אבל לא מזכירים את שם המחלה. זה נראה לכאורה כאילו חושבים שיש בהימנעות מהזכרת השם איזו הגנה מפני הידבקות במחלה ר"ל, אבל אותם אנשים שנמנעים מהזכרת שם המחלה, וכמובן גם אותם צדיקים שנמנעים משימוש בשמה של פרשת השבוע שלנו, וגם מהזכרת שמות של מחלות בכלל כמובן, לא המציאו דבר חדש, כי את נקיות הלשון הזאת לומדים מהתורה הקדושה [בראשית ז']: [ח] מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. [ט] שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ.

התורה יכולה הייתה להגיד ש-מִן-הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן-הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה בָּאוּ אֶל-נֹח אֶל-הַתֵּבָה. מהעובדה שבחרה לנסח את הדברים כך, שהוסיפה כמה מילים (אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה) בעת שיכולה הייתה לקצר ולומר פשוט הַטְּמֵאָה, לומדים עד כמה חשוב לשמור על לשון נקייה. יש אומנם מקומות שהתורה משתמשת בלשון מפורשת, הַטְּמֵאָה, או כמו בפרשה הקודמת ביחס למצורע, כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא, אבל לכך יש סיבה הלכתית; כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מסביר שההבדל נובע מההקשר, כאשר מדובר בעניין הלכתי, צריכים לדבר בלשון ברורה גם אם המילים אינן חיוביות. כאשר מדובר בעניין שאינו הלכתי, בסיפור וכדומה, התורה משתמשת בלשון נקייה ואת הלשון הזאת עלינו ללמוד ולאמץ לעצמנו.

בכל אופן כאמור, תהליך הריפוי של המצורע מחייב את בידודו החברתי. בשנים קודמות הסברנו על יסוד דבריהם של פרשני התורה שההרחקה הזאת, ההתבודדות המאולצת, הכריחה את המצורע להתבונן במצבו הרוחני, לעשות תשובה ובכך נסללה הדרך לריפויו מנגע הצרעת. הפוך על הפוך; המחלה מכניסה אותו לדיכאון - מכניסים אותו לדיכאון יותר עמוק, מבודדים אותו חברתית ובכך מניעים את תהליך הריפוי העצמי שלו. ואת העובדה שזהו הרעיון, מסיקים מתהליך הטיהור שלו. נצטט את רש"י, שבמילים מעטות כדרכו, מתמצת היטב את הרעיון. על הפסוק בפרשתנו: [ד] וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. מצטט רש"י מחז"ל: לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צִפֳּרִים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. וְעֵץ אֶרֶז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

לפי רש"י יוצא שיש שני גורמים אפשריים למחלת הצרעת, לשון הרע וגסות הרוח. במאמר מוסגר נציין כי אפשר לומר שלשון הרע זה ההפך מלשון נקייה, וזה יהיה נכון, אבל רק בפנימיות. כי בחיצוניות, אפשר לדבר בלשון נקייה דברים מאוד לא טובים. לעומת זאת בפנימיות - לשון נקייה באמת, נובעת מנפש עדינה שזה ההפך מגסות הרוח. בכל אופן יוצא שלשון הרע וגסות הרוח הן נגעים רוחניים שהביטוי החיצוני שלהם הוא נגע צרעת, כך לפי רש"י מחז"ל. ואיך יודעים איזה נגע (רוחני) נחשף בנגע הגשמי? כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' אומר שמיקום הנגע בגוף מאפשר את האבחון; לשון הרע תיתכן מחיצוניות הנפש, על כן תוצאתה היא נגע במקום כלשהו בעור הבשר, נגע חיצוני יחסית, לעומת זאת גסות הרוח זה נגע רוחני עמוק יותר, ועל כן תוצאתו תהיה נגע בעור הפנים או הראש.

הנגעים הגופניים שהתורה מדברת עליהם בפרשות אלו, נעלמו מהעולם כידוע, אבל הנגעים הרוחניים קיימים גם קיימים ובפרשתנו התורה מדריכה אותנו כיצד להיטהר מהם.

מֵעַז יֵצֵא מָתוֹק

נגע צרעת זה דבר מאוד לא נעים אבל מהאמור עד כאן מסתבר כי התוצאה שלו אמורה להיות חיובית ביותר לאדם שנוּגַּע בו וגם לחברה שהוא חי בתוכה. כי הנגע הגופני חושף את קיומו של נגע רוחני, פנימי, ומאפשר לרפא אותו. ריפוי הנגע הרוחני מתבטא בכך שהאדם משתחרר מגסות הרוח שלו ורוכש לעצמו את מידת הענווה, וכן מאמץ לעצמו לשון נקייה במקום הלשון הרעה שבה נהג להשתמש לפעמים. והריפוי הרוחני מרפא את הנגע הגופני בדרך ממילא. אלא שכדי שהתהליך הזה יתחולל, כדי להירפא מהנגעים, צריכים קודם להודות בקיומם. וזה מה שהתורה רומזת לנו בתחילת הפרשה, בדרך של ניסוח תמוה משהו: [ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. [ג] וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.

אם מדובר בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, מדוע מכנים אותו הַמְּצֹרָע? הרי תהליך הטהרה מתקיים רק לאחר ש-נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ, אז למה מכנים אותו מצורע? וחוץ מזה, הצעד הראשון ביחס למצורע הוא וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן, הצעד השני הוא וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, למקום בו מתבודד המצורע שהורחק מן החברה האנושית. אם כבר הובא אליו המצורע - מה יש לו עוד לצאת אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הרי המצורע כבר שב אל המחנה, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. התשובה היא שהחלק הראשון מדבר על התהליך הנפשי שעובר המצורע, על תוצאת ההתבוננות שלו בעת היותו מורחק מחברת בני-אדם. הוא כבר מודה בעובדה שהוא מצורע, נגוע רוחנית. הנגע הגופני היה הגורם לתובנה הזאת, וזה מה שמביא אותו אל הכהן שיעזור לו להירפא. אלא שמצד עצמו אין לו עדיין את הכוחות הדרושים להתמיד בתהליך ההשתחררות מהנגעים הרוחניים, ועל כן נדרש הכהן לצאת אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לרדת אל הנגוע ולהדריך אותו בדרך הנכונה עד לריפוי סופי של הנגעים, שמֵעַז יֵצֵא מָתוֹק.

נו, דומה שההקבלה הניגודית למה שקורה אצלנו בשיגרה מובנת מאליה. אצלנו למרבה הצער, לשון נקייה היא נחלתם של מעטים יחסית. כי ככלל, השיטפון התקשורתי שהולך ומתגבר מתאפיין בלשון שאינה נקייה ואף בהצגת משאלות לב, בעיקר של פרשנים, כאמת מוחלטת. מה שמכונה בלשון העם 'שקרים'. והעובדה שככל הנראה הם מאמינים בשקרים של עצמם, אינה מורידה מחומרת הבעיה, ואולי אפילו להפך, מחריפה אותה. אמרנו שמשתמשים בלשון שאינה נקייה, אבל דומני שההגדרה ההלכתית לשפה הזאת ולתכניה הוא לשון הרע. וגם, סגנון הכתיבה של רבים מהם מדיף ריח חריף של גסות הרוח, כך ששני הגורמים לצרעת גופנית קיימים ואף נפוצים מאוד, ורק הצרעת עצמה נעלמה מן העולם. כי כאשר נקיי הלשון והדעת הם במיעוט ונראה שככל שעולה גסות הרוח, עולה הביקוש לדבריו של אותו פרשן ועולה גם התפוצה של אותו כלי תשקורת, הגוף מפסיק להגיב לנגעים רוחניים.

אז הגוף אומנם לא מגיב ולכאורה אפשר להמשיך בהטלת רפש מילולי כל אחד כפי יכולתו, אבל האוויר בארץ נהיה מעופש ומחניק. טהרת האוויר חשובה ביותר לבריאות אלה שנושמים אותו, כי גם אם יקפידו לאכול רק מזון בריא למהדרין - לא ימלטו ממחלות אם ינשמו אוויר מעופש. וגם את זה לומדים מפרשת השבוע שלנו: [לה] וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. [לו] וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת. ולכאורה, מה הסברה שיִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת? הרי הנגע אינו תופס את כל הבית, וזה כתוב בפירוש: וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת, אז למה שיטמא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת? אלא מכאן ראיה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שנגע בקירות, במעטפת, עלול לטמא את האוויר שבתוך המעטפת. ויכול להיות גם מצב שהנגע במעטפת הוא תוצאה של אוויר טמא בפנימיות.

דומני שזהו המצב אצלנו כבר הרבה זמן, שמבחוץ הכל בסדר לכאורה, ומבפנים מתפשט לו הריקבון. עד לאחרונה נראה היה שהתרגלנו להשמצות שאינן פוסקות כלפי מגזרים מסוימים וכלפי פוליטיקאים נבחרים. השלמנו עם מציאות בה המתנחלים והימין משמשים כשק החבטות לרבים מהמקישים על מקלדת וחשבנו שאין מה לעשות נגד זה. התרגלנו לסחי ומיאוס שנשפך עלינו בדליים, וקיווינו שמתישהו המכפישים יבינו שהם טועים ויפסיקו להכפיש. אלא שלאחרונה הגיעו מים מעופשים עד נפש ומתברר שהמים המעופשים הם גם רעילים. כעת כבר לא מוכנים לסבול, דורשים התנהלות אחרת. כי הגענו כבר לשלב שבו אין ברירה אלא להודות שאנחנו נגועים, וזהו השלב הראשון בדרך לריפוי הנגע, שמֵעַז יֵצֵא מָתוֹק. וצריכים לזכור את תחילת הפסוק [שופטים י"ד]: מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, שאם לא נהפוך את העז למתוק, עלול להתקיים החלק הראשון ח"ו.