דרושה החלטה אכזרית

דווקא בפרוס חג החירות נראה שחרורו של גלעד שליט רחוק מאי פעם. ארבע השנים, שבהן הוא נמק בשבי, נראות כאילו היו נצח. שום סימן-חיים ממנו לא נראה באופק ושוביו רק מקשיחים את התנאים לשחרורו.

אפילו נציגי הצלב האדום, כמו גם המתווך הגרמני, כבר הרימו ידיים. מאמציהם להוציא דבר על גורלו עולים כולם בתוהו. גם אות החיים האחרון שהתקבל ממנו, לפני שנה ומחצה, הוא ספקולטיבי. בקלטת, שבה הוצג אז, לבוש-מדים, לא היה כדי להעיד שהיא אכן אותנטית.

בשל הנתק

ערימות המכתבים המצטברות, כמו גם חבילת המצות והיין לפסח, שנשלחה אליו על-ידי הרב ישראל לאו, מעולם לא הגיעו ליעדן. הקשר עם החייל הישראלי החטוף פשוט נותק לחלוטין ואיש אינו יודע את גורלו.

במצב הנוכחי נותרה, עדיין, רק תקווה אחת: שחרורם של מחבלים, עם דם על הידיים, בתמורה לשחרורו של גלעד שליט. את התקווה הזאת מבקשים עכשיו לממש שבעה מבכירי מערכת הביטחון הישראלית: עמי איילון, כרמי גילון ויעקב פרי (ראשי שב"כ לשעבר), דני יתום (ראש מוסד בדימוס), אמנון ליפקין-שחק (רמטכ"ל בעבר) וגיבור ישראל, אביגדור קהלני. השבעה בוודאי אינם חשודים כתבוסתנים. כולם כאחד אמונים על שלומה וביטחונה של ישראל. כמו מרבית הציבור בארץ הם משוכנעים שישראל חזקה דיה, מודיעינית וצבאית, כדי לטפל באותם מרצחים, אם, חלילה, ישובו לסורם.

החלטה אכזרית

וחוץ מזה, מרקיז, מה שלא עושה השכל, צריך לעשות הזמן. אחרי ככלות הכל, מה שלא ניתן להשיג היום – ספק אם ניתן יהיה להשיג מחר.

בשעה שעל כף המאזניים מונח שחרור מחבלים אל מול הצלת חייו של שליט - צריכה הכף לנטות להצלת החיים. בד-בבד אסור לשכוח שגלעד איננו רון ארד, ושאותה טעות שנעשתה עם הנווט השבוי - אין לעשות עם החייל החטוף.

לא 200 אלף צועדים בחוצות תל אביב, לא ישיבה ממושכת של משפחת שליט באוהל-מחאה בירושלים, ואפילו לא מבצע צבאי, של גישוש באפלה, הם שיחזירו את גלעד הביתה. רק החלטה קרה, אמיצה ונחושה, של ראש הממשלה, היא שעשויה לעשות זאת; החלטה אכזרית מאין כמוה, שבה איש, מן הסתם, לא היה רוצה להיות בעורו של בנימין נתניהו כדי לקבלה.

ובכל זאת, צריך עכשיו ראש הממשלה לחרוק שן, לבלוע גלולה נגד בחילה, ולעשות את המעשה הנועז המצופה ממנו בשעה הרת-גורל זו.