אין כבר ויכוח בין שמאל לימין במדינת-ישראל. איש אינו מקשיב ליריבו. כולנו צועקים ומטיחים ומתלהמים וכל הבוטֶה והקיצון והאלים, בשפה נאורת-ביבים, עולֶה על גדותיו ונשפך וזורם ומזהם. אין ענין להשפיע או להכריע, בוודאי שלא לשכנע. אופן הויכוח היה לתרבות אנשים חטאים. המהות נזנחה או הושלכה ככלי אין חפץ בו.
אין כבר ערך לעמדות כבעלות ערך בפני עצמן, הן הפכו לכלֵי משחית בשביל ההשחתה לבדה. אין מאבק לשנות, להוביל מגמות, לתבוע מהפכה-זוטא. המאבק הוא נטו, בשביל המאבק עצמו. בשביל לריב. אנשי ריב אנחנו, אנשי ריב ומדנים. ובואו נודה על האמת, יש ריב גדול בין הציבור המפרנס לבין התקשורת המספקת לו בתמורה, סחורה שנויה במחלוקת.
מאחורי קרקס ההמולה הזה מתחולל לו בעצלתיים מאבק עמוק יותר, על הגורם לאנדרלמוסיה: מי ישלוט בתקשורת ויוכל לדבר אל יותר ויותר אנשים - בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה? משום שאמצעי התקשורת האלה אינם משקפים את הלוך הרוחות בקרב צרכניהם מכל וכל! לפי תוצאות הבחירות, הדעה המהדהדת והשלטת בתקשורת, זוכה לקומץ זערורי של תמיכה אצל צרכניהם והוא ממש מבוטל כלאחר-יד. זו עובדה שאינה ניתנת לערעור! מה עושים עם העובדה הנחרצת הזאת? מחליפים את העם? מתעלמים ממנו? מתנשאים מעליו? על חשבונו?
ובעיקר מה על אמצעי התקשורת הממלכתיים שלנו? האם גם הם יכולים להרשות לעצמם להתעלֵם? חוק
רשות השידור קובע במפורש: "(ה4) הרשות תבטיח כי בשידורים ינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפומציה מהימנה". הסעיף הזה, כמו חוק רשות השידור במלואו, מחייב את כל תחנות השידור ברדיו ובטלוויזיה בישראל. אין לנו ערוצי שידור פרטיים.
הבעיה אינה העורכים, השדרנים או המגישים, הם עושים את שלהם במיטב כשרונם ובהתאם להשקפת עולמם, והדבר לגיטימי לחלוטין. התקלה היא במנוע המניע את מנגנון השידור הממלכתי - משרד ראש הממשלה. אין אכיפה של החוק ואין: "... ביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור". זה לעיני ולאוזני-כל!
מה יעשה אותו ציבור עם אותם ביטויים מתאימים הרוֹוְחִים בו, שהדרך לבטאם חסומה בפניו? עד עכשיו הוא פרש אל זירת האינטרנט - אתרים לרוב, בלוגים, פייסבוק ומה לא? עכשיו זה כבר לא מספיק, משום שבכך הציבור הזה מסייע להדיר עצמו מאמצעי התקשורת הממלכתיים שיש לו חלק בהם. שהם שלו. והוא תובע במפגיע לסלק את החסימות! לציית לחוק. לחלק את הזירה הזאת אחרת. יש קולות אחרים. ויש הסברים ופרשנויות מוסכמים יותר על הציבור. זכותו של הציבור הזה להשתתף ולקחת חלק "מתאים" במרחב התקשורתי. חובת המדינה לפעול שכך יהיה.
