בעת כתיבת השורות חזית הדרום מתלקחת ומתלבה. אויבינו היותר מרים בדרום, למרות היותם סמוכים על שולחננו (אספקת חשמל, דלק, מזון, ציוד, תרופות וכל דִצְריך), קמים עלינו לכלותנו, ומתסיסים את שבעים הזאבים הצובאים עלינו מכל עבר. והקב"ה מצילנו מידם! דרשנים ופרשני ההגדה לדורותיהם נדרשו למילה אחרונה זו, "מידם", ויש שפירשוה כרומזת על כך שלעתים רבות הישועה באה על-ידי שגיאותיו, הקשיית עורפו והתנהלותו של האויב. ההצלה היא איפוא "מידם", היינו באמצעותם, בעזרתם.
כך אירע במלחמת העצמאות שבה הסרבנות הערבית מיאנה לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם, ולכן זכינו בגבולות 48 (הקרויים משום מה גבולות 67) הרבה מעבר למה שנאלצנו להסכים בהחלטת האו"ם. כך אירע במלחמת ששת הימים, שבה שוחררו ירושלים והר הבית(?), 'מידו', באמצעותו ובעטיו של חוסיין
מלך ירדן אשר ה' הקשה את רוחו לפתוח חזית מזרחית ולהצטרף לצבאות מצרים בדרום וסוריה בצפון. כך נשארנו ביום השביעי למלחמה זו עם מלוא גבולות ארץ ישראל המנדאטורית, פחות או יותר. כך התרחש מאז גם בשלהי מלחמות יום הכיפורים ולבנון והאינתיפאדות אשר בסיומן הפלשתינים מסרבים לכל הסדר סביר ומציאותי, כולל פתרון בעיית הפליטים בארצותיהם. ואנחנו ממשיכים בדרכנו!
כל ישו"ב (יהודה, שומרון ובנימין) ארץ ישראל התנ"כית בכמחצית מ'יוצאי מצרים' (מעל 300,000 נפש, בתש"ע) התאפשר "מידם"; בעזרת הסרבנות העיקשת של הצד השני, שכנגדנו, הקם עלינו לכלותנו לפי מיטב המסורת "שבכל דור ודור".
בעיניי, המהפכות העכשוויות בעולם הערבי יכולות היו בדרך הטבע לשמש מנוף מדיני ללחוץ עלינו לוויתורים טריטוריאליים וביטחוניים מפליגים, במסגרת התרקמות 'מזרח תיכון חדש'. גלוי וידוע שמדינת ישראל עומדת בפני לחצים בינלאומיים אדירים להתקפל, ועל-ידי כך כביכול לנטרל את ליבת השנאה הערבית כלפי המערב. והקב"ה מצילנו "מידם", באמצעות התוקפנות החמאסית בדרום שהחלה שוב להמטיר דם ואש ותמרות עשן על ישובים אזרחיים, בצד מעשי טבח והרג ונסיונות חטיפה ושבי אכזרי. כולם מבינים שאין לאן להתקפל...
אי-אחדות עמדה עלינו לכלותנו
דרוש נאה נוסף מצאתי (הגדת פסח 'עושים סדר' מאת דב גולדברגר) המצטרף ומשלים את ענייננו; "שלא אחד עמד עלינו לכלותנו", במשמעות ש'אי האחדות' הפנימית (="לא אחד") היא, גם היא, עומדת עלינו לכלותנו מבפנים. כמה נכונים ותקפים הדברים גם לימינו ולמצבנו. אוי, עד כמה מצבנו הפוליטי והבינלאומי היה טוב יותר אלמלא השמאל הרדיקאלי הבוגדני 'המשתף פעולה' עם האויב באמצעות הסכמה לעמדותיו, בחבירתו לארגונים בינלאומיים אנטי-ישראלים ובהיותו מעין גיס חמישי טרויאני. אפילו דתן ואבירם, ה'טראבל מייקרס' במצרים, לא גילו לאויב דאז 'מסטורין שלהם' (במדבר רבה כ), ואת תוכניות הבריחה וההעפלה...
והקב"ה מצילנו גם מידם, מידי ה'לא אחד', מידי אי-אחדותנו הפנימית. הטילים לבאר שבע, אשדוד ואשקלון שהחלו להתעופף בבוקר בהיר ללא כל סיבה עכשווית, הפצמ"רים המומטרים על ישובי עוטף עזה ללא אבחנה וללא כל התגרות, ההתשה הבלתי-פוסקת בחזית זו, הטבח האכזרי באיתמר - דומני כי כל אלו מצילים אותנו גם "מידם" של 'בוגדים' פנימיים, ומסייעים לסכור את פיהם המדבר שוא ושקר.
שלושה מי יודע?
'אויב פנימי' זה שבתוכנו לא יכול לסבול את 'כיפת הברזל הסרוגה' שנפרשה זה עתה על ראשינו, בדמות שלושה אישי צבא וביטחון חובשי כיפות (סגן הרמטכ"ל האלוף אברהם נווה, ראש המועצה לביטחון לאומי האלוף (מיל.) יעקב עמידרור, וראש השב"כ
יורם כהן). אינני יודע מהי השקפתם הפוליטית, ולא כל אנשי אמונה הם גם אנשי (גוש) אמונים. מכל מקום, דומה כי הכיפה משמשת תריס-ברזל בפני התדרדרות למחוזות אנטי-פטריוטיים.
גם 'בשנאת דתיים' זו, מצד השמאל הרדיקאלי ו'הארץ' בראשם, נתקיים בהם "והקב"ה מצילנו מידם", היינו באמצעותם. שנאה תהומית זו, הנדחית מקיר-אל-קיר על-ידי הרוב השפוי, היא שחושפת את פרצופם של מרשיעי-ברית אלו ומציבה אותם מחוץ למחנה. מלחמתם הנלעגת בכיפה מלמדת על גלישתם העצמית אל מעבר לגדר הלאומית, כמשומדי כל הדורות.
והנה, בדיעבד גם 'הבן הרשע' זוכה להסב לשולחן הסדר הלאומי, ולהצטרף לכלל ישראל הנגאל. אך לכתחילה, "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל אילו היה שם לא היה נגאל", והיה נשאר במצרים! חסידים פירשו משפט זה שבהגדה: הרשע הוציא את עצמו-של-עולם, היינו את הקב"ה, מן הכלל, מאחריות לכלל ישראל, וזו רשעתו! רשעי ימינו מוציאים את הכיפה מן הכלל, מוציאים את המאמינים בקב"ה מיכולת אחריות לכלל. בכך העידו על עצמם שאינם ראויים להימנות עם כולם. מקומם בעזה!
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
