היום הוסר צו איסור הפרסום על אחת הפרשות החמורות ביותר בשנים האחרונות. לאחר 10 חודשים הסתבר, כי שלושה צעירים ערביים מהכפר כנא נעצרו על לא עוול בכפם באשמת רצח החייל אולג שייחט.
כל הגורמים כשלו בפרשה זו: השב"כ, שלחוקריו היו "תחושות בטן" אך לא נאבקו על דעתם, המשטרה שחוקריה הביאו את "הראיות" המרעישות ובכלל זה "השחזור" של טארק נוג'ידאת והפרקליטות של מחוז הצפון ופרקליטות המדינה שלא איתרו את הפגמים בחקירה ובאיסוף הראיות וגרמו לעוול לשלושה צעירים.
בזיכרון הציבורי הישראלי נחרטו פרשות עמוס ברנס, רצח הילד דני כץ ופרשת נאפסו ובכולם התבררו מחדלים, רשלנות פושעת ויד קלה על ההדק של חוקרי המשטרה ונציגי החוק בפרקליטות. בישראל נהוג, ונוהג זה תוקף חזק יותר אף מזה של חוקה, שלא לדרוש את הדין מפקידי ממשל וחוק שסרחו ופגעו בחוסר מקצועיות, ברשלנות, ביהירות ובכוונה פושעת בזכויות האזרח הבסיסיות של אזרחים תמימים.
עובדות אלה ידועות ונחשפות פעם אחר פעם בפרשות פליליות וביטחוניות חדשות ובדוחות השנתיים של מבקר המדינה. ומה עושה התקשורת האמורה לשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה ושל זכויות האזרח? מבט מקרוב על דרך הדיווח של הכתבים לענייני משטרה בערוצי הטלוויזיה בערבו של יום, לאחר הסרת צו איסור הפרסום מגלה, כי הכתבים האלה אינם אלא שופר של צמרת משטרת ישראל.
הגדיל לעשות כתב ערוץ 1 האמור, על-פי חוק, לשמש כערוץ הממלכתי לתאר במהדורת החדשות המרכזית את הפרשה מנקודת המבט של קציני המשטרה אשר כשלו באופן ברור כשמש בטיפולם בפרשה. בדיווח שלו נעדרה ביקורת על נוהלי העבודה במשטרה בפרשה זו וכל אשר הסכים לומר, במעין נימה ביקורתית, היה: "צריך לבחון את הקשר בין השב"כ, המשטרה והפרקליטות". מסקנה זו נכונה. אבל, האם זו המסקנה היחידה שיש להסיק בהקשר זה? אורי כהן אהרונוב אינו מעז לדרוש לחקור את קציני המשטרה הבכירים או את הפרקליטות על רשלנות פושעת שפגעה כל כך קשה בזכויותיהם של אזרחים שומרי חוק.
אורי כהן אהרונוב אינו הכתב היחיד שאינו נוהג על-פי האתיקה העיתונאית. הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, משמש אף הוא כדובר רשמי של צה"ל בכל אירוע, בכל פרשה בכל תקרית. אין נשמעת מפיו ביקורת על צה"ל ומפקדיו וניכר, כי אין הדבר מקרי.
התקשורת הישראלית אינה ממלאת את תפקידה נאמנה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. לכל היותר היא הפכה להיות הפודל של ה"בוסים" - קציני משטרה, צבא או פוליטיקאים - וכל זאת כדי להבטיח שיוכלו להיות סמוכים על שולחנם, ללחך פנכה, לאכול את שאריות הטיש ולהעלות גרא בדברם גבוהה גבוהה על ערכים, מוסר ואתיקה. בעידן בו הרב ערוציות לא הביאה לפלורליזם אמיתי אלא לשליטה של בעלי הממון הבאה לידי ביטוי בהפעלת עיתונאים מטעם, לא נותר לנו האזרחים לקוות, כי ערוצי תקשורת עצמאיים יוכלו לפלס את דרכם ולהוות אלטרנטיבה אמיתית לעריצות התקשורתית. זירת האינטרנט יכולה בהקשר זה לספק את הקרקע המתאימה למהפכה התקשורתית אליה על כולנו לייחל.
