נתניהו בפני מבחן חייו הפוליטיים

לעיתים רחוקות נדרש מנהיג לאומי להתיצב בפני הכרעה היסטורית – סיטואציה, שלטיב ההחלטה המתקבלת בה, השפעה מכרעת על ההתפתחות ההיסטורית שלאחריה. החלטות היסטוריות קשורות במצבי משבר - הן תולדה של מצב משברי או יוצרות אותו; ומשבר, כבר למדנו, הוא אי-רציפות בהתפתחות הנורמלית או הצפויה של האירועים. אף שהחלטות היסטוריות אינן שכיחות, ההיסטוריה המודרנית מכירה לא מעט כאלה: כזו היתה, למשל, החלטתו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה, על ניהול מלחמה נגד גרמניה הנאצית בכל האמצעים ובכל מחיר עד להכרעתה; כזו הייתה החלטתו של בן-גוריון כאשר הכריז על הקמת מדינת-ישראל, להחלטה מסוג זה נדרש קנדי הצעיר כאשר התיצב מול חרושצ'וב במשבר הטילים של קובה, ועוד¹ . המנהיגים שקיבלו וביצעו החלטות אלה - מי יותר ומי פחות - נטלו על עצמם סיכונים פוליטיים אישיים ולאומיים נכרים שעה שקבלו את ההחלטה וחלקם אף שילם עליה מחיר פוליטי אישי. מתקרב הרגע שבו יעמוד גם נתניהו בפני החלטה מסוג זה.

הכרעה היסטורית היא בראש וראשונה הכרעה לאומית. הכרעה היסטורית עשויה להיות חיובית – בונה, מקדמת ומחזקת, ועשויה להיות גם שלילית – הרסנית, מסיגה לאחור ואפילו מסכנת את הקיום הלאומי. בדוגמאות שהזכרתי לעיל וברבות אחרות שלא מניתי, ניתן למצוא החלטות משני הסוגים, ובפרספקטיבה של זמן, קל יחסית לזהות אילו החלטות היו חיוביות ואילו שליליות. החלטתו של בן-גוריון על הקמת מדינת-ישראל, היא ההישג הגדול ביותר של העם היהודי מאז יצא לגלות, ואחד מההישגים המרשימים ביותר של האנושות בעידן המודרני של "אביב העמים" והתקומות הלאומיות. ההחלטה הערבית לצאת למלחמה נגד ישראל ב-1948, היא דוגמה הפוכה לקודמת. החלטת אשכול לצאת למלחמת ששת הימים היא החלטה היסטורית חיובית שביססה את מעמדה של ישראל ואת ביטחונה הלאומי; החלטותיהם של רבין באוסלו ושרון בעזה, הן החלטות שליליות. החלטה שלילית הייתה החלטתו של ערפאת לפתוח באינתיפאדה השניה. לזכותו של צ'רצ'יל נזקפת ההתיצבות החד-משמעית של בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה, והחלטתו של טרומן סיימה בפועל מלחמה זו בזירה הפסיפית וככל הנראה חסכה לאנושות מספר מיליוני קורבנות נוספים. מאידך, בעקבות החלטתו של טרומן נפתח מרוץ החימוש הגרעיני הבינגושי, שהביא את העולם הדו-קוטבי דאז אל סף מלחמת שמד הדדית, כפי שהיה למשל במשבר הטילים בקובה. הסכמת הבריטים לנטוש את תעלת סואץ כבר ב-1953, בעקבות מהפכת הקצינים במצרים, והלאמת התעלה בפועל אחר-כך ע"י נאצר, ב-26.7.56, סימלה את הפיכתה הסופית של בריטניה ממעצמה עולמית למעצמה מדרגה שניה, כך סימלה נטישת אלג'יריה ע"י צרפת בעקבות משאל-העם ב-3.7.62, את ירידתה הסופית של צרפת האימפריאלית. איחוד הגרמניות לאחר התמוטטות בריה"מ, מאידך, סימל את חזרתה של גרמניה למנהיגות האירופית, גם אם "רק" כראשונה בין שוות (בינתיים). דוגמאות אלו באות להראות ולהדגיש, שהחלטות ומהלכים שבשעתם נראים כטיפולי שורש בבעיה מקומית וזמנית, בפרספקטיבה היסטורית אינם כאלה, ודרושה יכולת מנהיגותית יוצאת דופן בכדי להבין מה הוא מה ולפעול נכון. להחלטה היסטורית רעה, השלכות שעשויות להיות בכיה לשנים רבות אם לא לדורות; כזו היתה, למשל, החלטתו של בן-גוריון (כפי שלימים הודה בעצמו) שלא לכבוש את מזרח ירושלים במלחמת העצמאות, לפני הפסקת האש של 1949. כזו הייתה גם החלטתם של דיין ואשכול לאפשר חזרתם לאיו"ש של כ-400 אלף איש, שברחו מהאזור בשלהי מלחמת ששת הימים, עם התקדמות צה"ל לעבר קו הירדן.

ישראל מתקרבת פעם נוספת לנקודת צומת היסטורית במאבק על ארץ ישראל, כאשר השאלה המרכזית שעל הפרק היא אם ישראל מאמינה עדיין בחזון הציוני שבשמו ולמען הגשמתו קמה, או שהחזון העכשווי שלה מבטא ערכים אחרים והיא מוכנה להגדיר עצמה מחדש על בסיס "החזון המתוקן הזה". אם להיות מפורש יותר: ישראל עומדת בפני ניסיון בינלאומי, בלחץ ערבי-איסלאמי, לשלול ממנה כמעט את כל נכסיה המדיניים והלאומיים הריבוניים² ולגמד אותה לכלל מדינת ננס חסרת-ערך ומשמעות בעיבורו של עולם איסלאמי עיון. מול ניסיון זה, ישראל אשר "מתנדבת" מרצונה החופשי (או משלימה...) עם מגמה זו, מקבעת את הרעיון ותוצאותיו לדורות.

בעיצוב, ניהול וקידום המהלכים נגד ישראל, משתתפים שחקנים רבים. המשותף לכולם הוא עיסוק אובססיבי בניסיון לרבע את המעגל, כשהמוטיב המוביל הוא "הקרבת האינטרסים של ישראל, בכדי לקדם אינטרסים של אחרים". המצב היחב"לי דומה בדרך כלל למצב הקיים בג'ונגל, חרף ניסיונות נואלים לשוות לו פנים אחרות. עדיין מי שחזק – חזק, ומי שחלש – קורבן. לרוב לא ממש חשוב מהי הסיבה האמיתית או הישירה שהביאה למותה של חיה זו או אחרת בג'ונגל, אבל ניתן לקבוע שזו תוצאה של חוסר יכולתה להגן על עצמה. בין אם חוסר היכולת נובע מסיבות חיצוניות (יריבים חזקים) או פנימיות (מחלה, תזונה לקויה, זקנה או כ"ב). כאשר החיה אינה יכולה, ובמקרה של בני-אדם גם אינה רוצה להגן על עצמה, היא הופכת טרף קל לכל אוכלי הנבלות, וכאלה יש רבים בג'ונגל היחב"לי. ישראל משולה כיום לחיה פצועה, שרבים צרים עליה ומבקשים להשתתף בחגיגת הורדתה על ברכיה לקראת הכרעתה הסופית. מצבה זה של ישראל הוא בין היתר תולדה של התנהלותה מאז ועידת מדריד (30.10.1991)³ . הורדת ישראל על ברכיה הוא שלב בתוכנית השלבים הערבית. כאשר ישראל נתפסת כחיה פצועה אך בעלת כושר חיות והתגוננות אפקטיביים, נדרשת קואליציה רחבה מאוד בכדי לנסות ולאלץ אותה לקבל את התכתיבים היעודים לה על-פי התרחיש הערבי. לאחר שיושג בתרחיש זה השלב הנוכחי - "מדינה בגבולות 1967", שביטחונה נתון בידי זרים, בירתה מחולקת, רמת האיומים החיצוניים עליה מרקיעה שחקים והמורל הלאומי שלה בשפל המדרגה - יבוא ההמשך, שיהיה קל יותר לביצוע⁴ . זו אינה "אפוקליפסה עכשיו", זהו דימוי ראלי שעל פיו מתנהל הטבע; תרצו – זהו הביטוי היחב"לי של חוקי "הברירה הטבעית", והחריג העכשווי בתאורית המערכות, אותו מנהיגים למרבה הפלא דווקא האמריקנים, הוגי התיאוריה. תפקיד המהלך הערבי הנוכחי הוא להקל עליהם להגיע ליכולת ביצוע עצמית בשלב המכריע; הם אינם סומכים על אחרים... . לשם כך הם מגייסים כיום את אוכלי הנבלות המובהקים בקהילה הבינלאומית וככל שהכרחי הדבר מבחינה טקטית, אפילו מתחשבים ברצונותיהם. את גבולות "הפשרה" אליה תובל ישראל במהלך הנוכחי, קובעת היא עצמה בלהיטותה לרצות חוגים הזויים מבית וחוגים עוינים מבחוץ.

לאחר שיושלם וימוצה המהלך הנוכחי, אם תתיר זאת ישראל, יבוא הזמן למהלכים המכריעים. אסור לנו להתבלבל, הערבים מנהלים מערכה משולשת: נגד האימפריאליזם המערבי וספיחיו, נגד ישראל⁵ , ובתוך העולם האיסלאמי על ההגמוניה הדתית – סונים מול שיעים; כל המאבקים הללו שלובים זה בזה ומשפיעים זה על זה. המאבק נגד ישראל הוא קלף במשחק הגדול יותר, שאינו מתנה את המהלכים האחרים, אלא משתלב בהם. יש מי שרוצים לפרש את הדברים אחרת, אבל ניסיונות אלה אינם אלא חלק מהלוחמה הפסיכולוגית המתנהלת כיום במסגרת המאבק הכולל נגד ישראל. המוזר והמתמיה ביותר בכל סיפור הקואליציה האנטי-ישראלית המתגבשת בשנים האחרונות, הוא שיש בה ישראלים ויהודים לא מעטים. לא אנסה הפעם לנתח את סיבותיהם, משום שאין לכך חשיבות במסגרת דיון זה. הדבר החשוב הוא שישראל לא השכילה בעבר להאבק בהם בכלים הראויים, ועל כן היא ניצבת כיום בפני נזקי הכרסום שמחבלים אלה מבית השיתו עליה, וממשיכים להשית תוך טיפוס לגבהים חולניים.

הזירה בה אמור להתרחש הפרק הבא במאבק היא עצרת האו"ם; זירה מקדימה עשוי להיות הקונגרס האמריקני. זירת האו"מ לא נבחרה במקרה. "ידידי" ישראל ובני-שיחה הערבים בחרו בה משום שזיהו אותה כנקודת תורפה מובהקת של ישראל כיום. מכך מתבקשות שתי שאלות: א. האם צריכה ישראל להשתתף בחגיגה זו? ב. אם תשתתף, כיצד עליה לפעול בכדי למזער את נזקיה בה? בהבינו את משמעות הקשיים הטמונים באירוע הצפוי באו"ם (בפרוש לא קטסטרופה, אבל מציאות קשה), מחפש נתניהו דרך להקדים רפואה למכה, לצמצם נזק ולהקטין את המשמעות המעשית של האירוע. אולם הוא טועה כשאינו מפנים שישראל, הפעם בראשותו, אחרה כבר את הרכבת. המשך ההתנהלות השגרתית הנוכחית עושה את המהלך באו"ם לבלתי נמנע; משום שאף אחד לא יפסיד ממנו מלבד ישראל. כך רואים זאת הפלשתינים ולכן הם מקדמים מהלך זה בניגוד להסכמי אוסלו ובניגוד להבנות שבאו אחריו. בכדי לשנות כיוון דרוש משבר. משבר ברצף האירועים הצפוי יקרה ככל שניתן להעריך, רק אם ישראל "תשבור את הכלים". שבירת כלים במקרה הנדון היא הצגת עמדות בלתי מתפשרות, שבהן יבואו לידי ביטוי מצד אחד העקרונות שעליהם אין ישראל מוכנה להתפשר אבל במסגרתם יש על מה לדבר, ומצד שני עקרונות התגובה הישראלית לכל מהלך פלשתיני חד-צדדי, באו"מ או מחוצה לו.

כדי שמהלך משברי ישיג את האפקט הרצוי לישראל, עליו להיות מפתיע, כולל ומשכנע. הצורך במהלך מפתיע, מקטין את הסבירות, במצב הנתון, לתאם עמדות ומהלכים עם המימשל האמריקני, שעמדותיו ומהלכיו בנושאי המזרח התיכון בכלל ובנושא הישראלי-פלשתיני בפרט, בחודשים האחרונים אם לא מאז נכנס לתפקידו, מעוררים תהיות קשות מנקודת ראות ישראלית⁶ . בחינת מידת יכולתו של מהלך כזה להשפיע, מצביעה בעליל על חשיבות המועד בו יינקט - לפני כינוס העצרת, במטרה לשנות את התנהלותה ושיקוליה, במהלך המושב כתגובה "חמה" להחלטות שתתקבלנה, או כראקציה מאוחרת, שבחלקה אינה מוצהרת כי אם אופרטיבית; כתוכנית חד-צדדית ישראלית חלופית לתוכנית חד-צדדית שאימץ האו"מ. יתכן שכך או כך לא תוכל ישראל למנוע את החלק הפורמלי של ההצגה שמכינים לה "ידידיה" ובני-שיחה הפלשתינים באו"מ. סביר להניח שלא הפלשתינים לבדם הגו ויזמו את המהלך באו"מ ולכן בעלי עניין נוספים ירצו בקיומו וישאפו לנצלו למטרותיהם, גם אם הפלשתינים עצמם ישתכנעו שהוא מקח טעות מבחינתם. בראייתה של ישראל, המפתח לביצוע מהלך "שובר כלים" הוא בסיכוי שישכנע את המשתתפים הרציניים בהצגת האו"מ שישראל גמרה אומר להאבק על עקרונותיה בכל מחיר, ולכן מהלך חד-צדדי הוא מהלך סרק - הצגה שלא יצא ממנה דבר. ישראל לא לקבל תכתיבים חד-צדדיים ולכן מהלך חד-צדדי עלול לשבש מכל וכל את רעיון שתי המדינות, שגם כיום אין לו משפט קיום מובהק. אם הרושם שתותיר ישראל בהתנהלותה עד לאירוע ובמהלכו יהיה שהרימה ידיים, כפי שעשתה ככל שניתן להעריך גם בעניין הגרעין האירני, לא תוכל ישראל להשיג דבר, הלחץ עליה ימשך ואפילו יגבר.

אם סומך נתניהו על האמריקנים (מימשל אובמה) שיצילו אותו מ"הקטסטרופה", הוא משחק ב"נדמה לי". מימשל אובמה מתזמר מאחורי הקלעים רבים מהמהלכים האנטי-ישראלים, ומתכוון להשיג את שלו גם אם באיחור של שנה בהשוואה ללו"ז המקורי שפרסם הנשיא בתחילת כהונתו. יתכן שהמימשל רואה ב"פריצת דרך" בנושא הישראלי-פלשתיני את קלף המיקוח החשוב ביותר בדרכו של אובמה לבית הלבן לקדנציה נוספת, והוא אינו מתרגש כלל ועיקר מהמשמעויות עבור ישראל שיהיו לצעדיו הנוכחיים. רק אם ירגיש המימשל שהוא מאבד את האמון של הציבור הישראלי כלפיו, ומכאן את מעמדו בדעת הקהל הישראלי וכפועל יוצא מכך את השפעתו באזור, יחזור למלא תפקיד קונסטרוקטיבי, שאותו אין הוא ממלא כיום, בבלימת ההרפתקנות של אירופה, של האו"מ ושל גורמים נוספים הבוחשים בקלחת המזרח תיכונית. האמריקנים אינם אהודים במיוחד במזרח התיכון, למעט ישראל. מעורבותם במלחמות בעירק, אפגניסטן, ובלוב והתנהלותם מול מוברק, לא מוסיפים ולא יוסיפו להם נקודות. האחיזה שיש להם באזור כיום, נובעת לא מעט מההערכה הערבית באשר ליכולתם להפעיל לחץ על ישראל ולהובילה לכל כיוון. נותר לערבים רק להצליח לרתום את המימשל למטרותיהם. הצלחה כזו תלויה לא מעט בחולשה שתפגין ישראל. נראה שמימשל אובמה קרוב למצב הרצוי לערבים מכל מימשל אחר שקדם לו מאז הוקמה ישראל, וכל עוד לא יועמד עניין זה בסימן שאלה, תמשיך סכנה זו להתקיים. תפקידו של מהלך "שבירת כלים" הוא להוביל להערכה מחדש של מה שהשתרש אצל רבים כמובן מאליו. יש הבדל תהומי בין השפעה חזקה לבין השפעה מוחלטת, ואת הפער הזה חייבים להבליט ע"י עמידה על הקוים האדומים שהם – ביטחון, סיום הסכסוך, הדדיות ביחסים, ירושלים, ומניעת תהליכים בלתי-הפיכים (כגון החזרת פליטים).

מעניין, מוזר ומטריד בהתנהלותו של המימשל הנוכחי במזה"ת הוא שבכל המשברים העוברים כיום על האזור, המימשל אינו נכשל אפילו פעם אחת לציין שעל השליטים לכבד את רצון עמיהם; המקום היחיד בו אין הוא מקיים זאת הוא ביחס לישראל! אולי המשמעות של מסר זה מצד אובמה היא שאסור לימין ולגוש הלאומי בישראל להסתפק בהכרעה של בחירות דמוקרטיות, משום ש"אופנת הניהול הפוליטי החדשה" במזרח התיכון, הנתמכת ע"י המערב הדקדנטי, מחייבת יציאה לרחובות בצרוף מבול של בלוגים ותגובות בפייסבוק; את הדמוקרטיה הקלסית, מחליפים הרחוב והרשתות החברתיות, שבהם משתתף חלק קטן יחסית של האוכלוסיה – דמוקרטיה קלאסית בימינו הופכת לשלטון המיעוט הרעשני והמתלהם.

נתניהו צריך להפנים שהקונגרס יכול לסייע, אבל לא יעשה את העבודה במקומו. מצבה הנוכחי של ישראל הוא תוצאה של התקפלות בשלבים במשך זמן רב, התקפלות שהופנמה ע"י העולם. רק "שבירת כלים" אמינה מצד ישראל יכולה לשנות קיבעון מחשבתי זה. לכן, אם מה שמתכנן נתניהו בנאום בקונגרס הוא תרגיל פוליטי-תקשורתי מינורי, חבל על הזמן. תרגיל סרק לא ישנה דבר. ומאידך אם לא יזהר נתניהו בדבריו, יהיה ברור מדויק והחלטי, הוא עשוי רק להעמיק את הבור שאליו ניפול כולנו יחד איתו. כדאי לנתניהו להזהר גם ממקח טעות, באשר לעמדות של הציבור הישראלי – נכונות לפשרות אמת, אבל לא מסחרה פיקטיבית וחד-צדדית. אם לא יזהר, יאבד את כסאו ולא ישיג דבר.

לנוכח פני החלטה היסטורית, חייב ראש ממשלה שהוא גם מנהיג לאומי להיות מוכן ל"סכן הכל", כלומר להעמיד גם את עצמו והמשך כהונתו בתפקיד רוה"מ בחזית המאבק. אין יותר מקום למשחקי-מילים. הפעם יש לעמוד על הדברים החשובים כולם, לומר אותם בפה מלא ו"ברחל בתך הקטנה" לידידים, יריבים ושונאים גם יחד: יש לנו קוים אדומים, ועל הקוים הללו נילחם ככל שידרש ומול כל מי שידרש.

הקוים האדומים של ישראל להסדר והסכם עם ערבויות ותוכנית יישום, שרק מתוקפו תוכל לקום מדינה פלשתינית בשטחי איו"ש, היו ונותרו: סיום הסיכסוך עם הפלשתינים כולם ועם כל מדינות ערב. גבולות ביטחון (גבולות 67 אינם גבולות ביטחון!!!) וסדרי ביטחון; רק ישראל אחראית לביטחונה. הכרה הדדית בשתי מדינות לאום – יהודית וערבית. אין זכות שיבה. ירושלים בירת ישראל, בריבונות ישראל ואינה מחולקת.

ללא הסכם עם הפלשתינים שיכלול עקרונות אלה, ישראל תראה בכל החלטה חד-צדדית, ביוזמת הרשות הפלשתינית או בהשתתפותה, הפרה של כל ההסכמים הקיימים עימה, לא תכיר יותר ברשות כנציגות לאומית אלא מקומית. לא תכיר במדינה פלשתינית ולא תשתף פעולה עם שום גורם ושום מהלך למימוש החלטה ברוח זו. תפעל חד-צדדית ליישום העקרונות המבוטאים ע"י הקווים האדומים הנ"ל, בין אם יוכרו ע"י האו"ם ובין אם לאו. תראה בעזה טריטורית אויב ותתנתק ממנה לאלתר ומכל וכול. ותפעל לאלתר לבניה ויישוב מואץ של יהודים בכל האזורים החיוניים לביטחון הלאומי שלה. כל ניסיון לשנות קוי-פעולה ישראלים אלה בכוח, יתקל בכוח ויסוכל.

הסתלקות ישראל מפתרון שתי המדינות, תוביל בהכרח לעיצוב עמדה שתחזיר אותנו לתוכנית האוטונומיה (שאינה פתרון לאומי ריאלי, אבל יכולה להיות פתרון-ביניים) ושתראה בירדן מדינה ירדנית-פלשתינית, כפי שראוי היה לעשות גם עתה, משום שרוב אזרחי ירדן הם פלשתינים⁷ , ומשום שהמיעוט הפלשתיני הגדול ביותר יושב בירדן ולטווח הארוך באמת אין פתרון ריאלי אחר... אעל-פי שלפתרון האולטימטיבי ניתן להגיע בדרכים שונות.

על נתניהו להתחיל בפעילות הסברה לציבור הישראלי על העמדות שהוא עומד לנקוט ולהיות מוכן ללכת לבחירות חדשות על בסיס הקוים האדומים, היה וידרש הדבר - קודם לדיון הצפוי באו"ם, במהלכו או לאחריו. על נתניהו להפסיק לעסוק בספינים מדיניים או בהתחמקויות מנקיטת עמדה ברורה, משום שאלה כבר אינם משכנעים איש, ובמקום לגרום להבנה טובה יותר בעולם ובישראל של העמדות החיוניות לנו, ולרכז את כל המאמצים בגיבוש חזית לאומית רחבה ותומכת מבית, לצד חזית יהודית ובינלאומית תומכת מבחוץ, הוא מזמין לחצים נוספים שבוחנים את נחישות ישראל, ומקצצים בה בשיטת הסלמי. עמידה איתנה על קוים אדומים, כדי שתשכנע, חייבת להיות מושתתת על בסיס של אמינות והרתעה חדשים. לשם כך עליה לכלול צעדים משלימים משכנעים, כלכליים ואחרים, לקידום כל התפתחות אפשרית. רק מהלך כזה, נכונות לעשותו ונחישות שאין בה סממני פקפוק, עשויים להפסיק "המשחקים" הערביים והבינלאומיים, ולהחזיר את הדיון למקום הראוי לו - שולחן המו"מ. ורק למו"מ אמיתי של "קח ותן" על בסיס הדדיות ופשרות ראליות, סיכוי להביא לתוצאות יציבות בשטח.

חשוב למנוע תרוצי שווא מקובלים שישראל אינה מציגה עמדות חד-משמעיות כבסיס למו"מ. יותר מדי גורמים לא מוסמכים בישראל ומחוץ לישראל בוחשים בקדרה זה זמן רב. עתה הגיע הזמן שממשלת ישראל תפזר את האבק, תציג עמדה מוסמכת, תגבה אותה אם צריך בהחלטות הכנסת ואפילו במישאל-עם, כך שאיש לא יוכל לטעון נגדה שלא אמרה דברים כהוויתם ומראש.