עת לפאר ועת לגנות

לא מכבר יצא לאור, בהוצאת אוניברסיטת סורבון בפריז L’exil au Maghreb: La condition juive sous l’islam, 1148-1912 - אוסף המקורות המפואר ועב הכרס של תולדות יהודי מרוקו מאז שושלת המווחידון הידועה לשמצה בתולדות עמנו במאה ה-12, ועד לגאולתה של קהילה רמוסה ועשוקה זו בידי השלטון הצרפתי הקולוניאלי בפתח המאה ה-20. החיבור רב-השנים והחשיבות הזה, בידי המלומד הבריטי-צרפתי פרופ' פול פנטון וההיסטוריון דוד ליטמן, אולי יסייע לשים קץ לעיוותים שיצאו מכלל פרופורציה של תולדות קהילת יהודי מרוקו, הגדולה בהרבה מכל קהילה יהודית אחרת בארצות האיסלאם, בכל דברי ימיהן בני 1500 השנה. וטוב שההארה וההערה הללו ייעשו דווקא בימי המיימונה אלה, שבהם חגיגיות האירוע וההפלגה בשבחיה של הקהילה נוטות להאפיל על השיקול הרציונלי, ההיסטורי והתיעודי, ולהקהות את חדותו החד-משמעית.

ידוע המאמץ העצום שעשו ממשלות ספרד העכשוויות ובית מלכותה לשבח את הישוב היהודי שהיה בארצן ולשקם את הגיטאות היהודיים שבטולדו, גרנדה, קורדובה, סביליה ובעוד ערים שבהן התגוררו בני עמנו בימי תפארתם בספרד, בעיקר כאתרי תיירות ומשיכת חסד מצד יהודי העולם. אך האם מאפיל מאמץ זה על גירוש ספרד או מוחק אותו? אפשר בהחלט בד-בבד לקלס את זה ולגנות את זה, והעיקר לא לתת לחלקות הלשון של ימינו להעלים את דפי ההיסטוריה של עברנו. ההיה מישהו מעלה בדעתו לתת לקבלת פנים זוהרת בברלין של ימינו או לטקס רב-רושם ומחניף בעיבורי ורשה החדשה, להשכיח או לעקור כלא היו את זוועות הנאצים ואת התעללויות אושוויץ?

עסקנים יוצאי מרוקו, וגם פוליטיקאים שנגררים אחריהם, מוקסמים מחינגות פאר וקבלות פנים בארמון המלך במרוקו, ומן האהדה לישראל שנגלית לעיניהם הבלתי אמונות, ומן הפאר הרב שהם עדים לו הממיס את כל חששותיהם ומקהה את חושיהם. אפילו נתנם ליבם לעשות את הלא-יעשה, ולקרוא לכיכר העיר באשקלון ע"ש מוחמד החמישי, אחד מאותם מלכים עריצים במרוקו שארצו מפארת אותו, כפי שהיא מרוממת כגדולה שבשושלת המלוכה את המווחידים בני המאה ה-12, שהפליאו ביהודים את מכותיהם ואת שחיטותיהם, עד כדי כמעט הכחדתם הפיסית מן הארץ. כך רואים במרוקו את היסטוריית הדמים שלהם, שמפניה נס בחיר יוצאי פאס, הרמב"ם, שבאיגרת תימן שלו, כינה את הישמעאלים המוסלמים כגדולי העושקים את עם ישראל. אך האמנם אנו אנוסים לנהוג כך, בשכחה ובקלות דעת מתכחשת?

שחיטות אלו לא הונצחו בשיר

נראה כי התכחשות זו מקבלת גושפנקה הזויה ממלומדים מכובדים ביננו, אם מתוך סירוב לראות בהתעללויות הללו ביהודים מתחרות לייחוד הפוגרומים ביהודי מזרח אירופה, למרות שכל אחד מן הפוגרומים במאה ה-20 בלבד בקזבלנקה, פאס, טטואן ואוז'דה, עלו במספר קורבנותיהם על קישינב, ולא קם איש להנציח את "על השחיטה" הזו, ומי שמע עליהם ומי הכניס אותם לתוכניות הלימודים של בנינו ובנותינו?; ואם מתוך נטיות לב שאינן ממין העניין, שלא ל"החריף" את הסכסוך עם הערבים ולא "לחסום" דרכי התפייסות עמם. האם כדי להתפייס עם גרמניה ופולין העכשוויות, היה מישהו מצמק את מספר קורבנות השואה? הרי מי שהיה מהין לעשות זאת, היה נדחה מאיתנו כמכחיש שואה בזוי, ובדין. אך לגבי מרוקו, רבה ההשכחה, רבה ההזערה, רבה ההתעלמות, וגרוע מכל - רבה ההכחשה.

כאשר ניצב מלומד דגול בבירת ישראל בפני קהל בינלאומי מכובד, ומפטיר בפומבי ובקלילות כי נכון, היהודים במרוקו היו נתונים למעמד הד'ימה אך "זה לא היה נורא", הוא כאילו טען כי נכון, יהודים נאספו בגיטאות לפני השמדתם, "עוטרו" בתג הצהוב, גורשו והושפלו, אך "זה לא היה נורא", או שנכון, יהודי ספרד ברחו או גורשו, תחילת מאימת המווחידים ואחר כך מאיומי הנוצרים, אך "זה לא היה נורא". מלומד אחר טען בהרצאה פומבית על אנטישמיות באוניברסיטה העברית, כי "בדרך כלל גורלם של היהודים בארצות האיסלאם היה בסדר", וכי רדיפה שיטתית ורצופה לא היו שם מנת חלקם. האמת היא, שאפילו לולא רשמנו את רשימת ההתעללויות הארוכה שממנה סבלו יהודי המגרב בכל מאות שנותיהם תחת האיסלאם, ורק התמקדנו במרוקו תחת שלטון הצרפתים, אחרי הגאולה ממעמד הד'ימה, היינו נחרדים מן הזוועה המשפילה, המנוונת, האימתנית והמפלה, שכמובן המתעלמים ממנה או שלא חוו אותה, או שרצונם להשכיחה עז מנאמנותם לתיעוד ולעדויות.

אשר על כן, גדול החסד שעשו עִמנו מחברי הספר שזה עתה יצא לאור, שתיעדו בצורה שאינה ניתנת לערעור, בפריסה רחבה של זמן ומרחב, את התולדות - האומללות בעיקרן - של יהודי המגרב, אשר גם לאחר ששוחררו ממעמדם, המשיכו ללגום מכוס התרעלה עד תום. והא ראיה - רק אחוז אחד מהם (3000 מתוך 300 אלף בשיאם), נותרו שם כאשר הגיעה מרוקו לעצמאות נודעו להם אפשרויות מחיה וקיום חלופיות בישראל ובגלויות אחרות. כידוע, העליות לישראל הן ברובן עליות מצוקה, ויהודים במדינות הרווחה אינם עולים אליה אלא בטפטוף זערורי. לולא נדחקו יהודי מרוקו משם, ספק אם היינו זוכים לראות כאן את הקהילה המרוקנית הגדולה שבאה לבנות את הארץ, ובכך היו לה הישגים בלתי מבוטלים. אך בה בעת, היא גם נבנתה בארץ והוציאה מתוכה מדינאים, ראשי ערים, מלומדים, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עסקנים, וסתם יהודים טובים ואזרחים טובים.