הדברים שלהלן עשויים להיות קשים במהותם לתפיסה, להכלה ולקבלה. למרות זאת יש להציעם ולו גם דומה לעתים כי טרם הגיע זמנם. עדיין חיים עמנו עשרות אלפים שחוו את אימי השואה על בשרם ובוודאי דור שני ושלישי להם, כך שהדיון בשואה עד כה יש בו יותר מן הרגש וקצת פחות מן השכל היהודי. אולם עלינו להסתגל לגישה יותר ויותר שכלית בבואנו לדון באירוע ענק ואימתני זה באשר כך בלבד נוכל באמת להנציח לדורות רבים את השואה כראוי לה ולנו, להעניק לה מקום של כבוד בהיסטוריה הישראלית והעולמית ולחברה היטב עם מה שקדם לה, מה שבא אחריה ומה שעוד יבוא, עד כי דורות העתיד לא יקבלוה כאירוע היסטורי יבש ועבש, מעלה אבק, חסר טעם ופשר, אלא כמאורע חי וחיוני בתולדות העם. משמע, מן הדין להכניס את השואה למסגרת הטעמים של מסורת הברית, להשית עליה את טעמי הברית הנצחית באשר בהם, ורק בהם, יש על-מנת להבטיח כי מותם של ששת המיליונים במיתות שונות ומשונות על-ידי הנאצים ועוזריהם אכן יקבל את פשרו החיוני הראוי לו וזכרם יקובע ויונצח לעד בתודעה ההיסטורית הישראלית המונומנטאלית.
חינוך משמעו הפניה ויצירת זיקות. לא ניתן להתנכר לזהות היהודית ויחד עם זאת לחנך באמת ובתמים לזכר השואה וכיבודה באשר יש בכך סתירה פנימית מובנית ומוכרחת. התרחקות מזהות יהודית מביאה עמה בהכרח התנכרות לשואה ונוראותיה, עד כדי הכחשתה. שואת העם היהודי על אדמת אירופה, ההרס, החורבן ומות המיליונים, שואה זו התרחשה דווקא ורק משום שהיהודים אכן יהודים היו ואכן יהודים המה. דהיינו, חינוך דורות העתיד שלנו לכיבוד זכר השואה והצבתה במקום הנכון והראוי לה, אפשרי רק מתוך תודעה יהודית מפותחת וזהות יהודית עצמית ומלאה.
מהו אם-כן פשרה וטעמה, מה משמעותה של שואה נוראה זו שפקדה את עמנו באירופה בימי המלחמה העולמית השנייה? בכדי לנסות ולהבין פשר זה, דומה כי יש לשוב תחילה ולשמוע את לקחו של הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן בפרק כ' בספרו, בחינת נבואה שנצרכה לדורות - נכתבה.
יחזקאל פרק כ'
עניינו של הפרק בתוכחה היסטורית ובנבואה על יציאת ישראל מן העמים, קיבוץ הגלויות בארץ ישראל וגאולתם בה. ביום העשירי לחודש אב, שש שנים לאחר גלות יהויכין וחמש שנים לפני חורבן ירושלים (14.7.591 לפה"ס למניינם), באים ראשי הקהילה היהודית בבבל אל יחזקאל ומבקשים לקבל ממנו אישור לעבודת קודש כלשהי בגלות, יתכן בניין מזבח והקרבה בו. הנביא שולל אפשרות שכזו בכל תוקף עם שהוא סוקר את תולדות העם ומדגיש כי הללו רצופים חטאים, תועבות ובגידות באלהים. יחזקאל קובע כי הניסיון לעבודת ה' בבבל יוביל במהרה לעבודת אלילים. לכן, גאולתו של העם תהיה רק בארץ ישראל ואולם גאולה זו לא תבוא מתוך בחירה של העם ולא בחסד וברחמים כי אם ממש בכפייה, בהכרח ובזעם רב. כאן פורצת הנבואה אל מעבר לזמן ולמקום של הדור ההוא ונהיית רלוונטית מתמיד כעבור יותר מאלפיים וחמש מאות שנה: "... לכן אמור אל בית ישראל, כה אמר אדני ה': הבדרך אבותיכם אתם נטמאים? ואחרי שקוציהם אתם זונים?... ואני אדרש לכם בית ישראל? חי-אני, נאום אדני ה', אם-אדרש לכם!" (פסוקים 31-30).
הימים ימי שיבת ציון, כמעט 50 שנה עברו כבר מאז הופעתו של הרצל איש-האלהים על בימת ההיסטוריה, כמעט 50 שנה של ציונות מדינית, אולם עם ישראל לא נשמע לקריאה ההיסטורית לעלות לארץ ונשאר במקומותיו בגלות: כ-18 מיליון יהודים חיים בעולם לפני המלחמה ורק כ-400 אלף, מעט יותר מ-2% עלו ובאו ארצה, חלקם כבר נולדו בה, והם הנושאים בעול מאבק הקוממיות בארץ ישראל. הנאצים והפאשיסטים עולים לשלטון, שמי אירופה מתקדרים, רוחות מלחמה מנשבות ומיליוני יהודים ממשיכים כאבותיהם להיתקע בגלות ולהיטמא באוויר ארצות העמים. 'ואני אדרש לכם...?' כאשר תבקשו אותי, אומר ה', כאשר תהיו זקוקים לי ותתחננו לעזרה, אני לא אהיה שם בשבילכם ולמענכם. להפך!
ועוד זאת: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן" (פס' 32). הרעיון הנלוז להידמות לגויים כתוצאה מנוחיות אישית, מאנוכיות, מחוסר אמונה בצדקת הדרך היהודית-לאומית ובעתיד הציונות, רעיון זה אינו בא בחשבון כלל וכלל! דהיינו, אם אתם חושבים להיות 'עם ככל העמים', לעבוד איזה עץ סוציאל-דמוקרטי או איזה אבן סוציאל-ליבראלית, כדאי מאוד שתשכחו מזה באופן מיידי כי 'היו לא תהיה!'
וגם זאת: "חי-אני, נאום אדני ה', אם-לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם!" (פס' 33). היד החזקה והזרוע הנטויה הופיעו לראשונה כנגד המצרים בעת יציאת מצריים ואולם עתה הם יופנו בעוצמה רבה כנגד ישראל, על-מנת לגאול אותם מהגלות המדושנת והמסואבת בכוח ובניגוד לרצונם! אם-כן, התחייבות ושבועה יש לקיים: ה' בחר בישראל להיות לו לעם וישראל קיבלו על עצמם את מלכות ה' אשר מלכותו בכל משלה. ישראל אינם יכולים להחליף את ה' באלהים אחר וה' אינו מתכוון להחליפם בעם אחר. להפך, ה' ימלוך על ישראל אף בניגוד לרצונם, בכוח גדול ובזעם רב!
עתה יש לשים לב היטב: "והוצאתי אתכם מן-העמים, וקבצתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בם, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (פס' 34). העם ברובו הגדול מסרב לקחת אחריות על גורלו, מפנה עורף למפעל שיבת ציון ועם שהוא לא נענה לקריאה לעלות ארצה ומפקיר בה מיעוט קטן של יהודים להיאבק על הקוממיות, הוא בוגד באלהיו, בשליחותו ובעצמו. אשר על כן, אני ה', אני אוציא אתכם מן העמים בכוח רב, אני ולא מלאך, אני אקבץ אתכם בטרנספורטים ובזעם שפוך מן הארצות למחנות ריכוז, אני ולא השטן!
והנה זה בא: "והבאתי אתכם אל-מדבר העמים, ונשפטתי אתכם שם פנים אל-פנים. כאשר נשפטתי את-אבותיכם במדבר ארץ מצריים, כן אשפט אתכם, נאום אדני ה'" (פס' 36-35). אני ה' אביא אתכם למדבר העמים כשלב ביניים מוכרח בגאולה הכפויה, שלב ביניים בין הגלות ממנה סירבתם לצאת לבין ארץ ישראל. אני ה' אביא אתכם למדבר העמים, לפלנטה אחרת, לאושוויץ, למקום נורא ואיום אשר החוק הנורמאלי אינו שולט בו, למיידאנק, לטרבלינקה ולסוביבור. שם, במדבר העמים, בפלנטה האחרת, שם אני ה', אני ולא השטן, אתגלה אליכם ואשפוט אתכם 'פנים אל-פנים'. בכן, בניגוד לפרשנות המקובלת והנמוכה הגורסת כי בשואה היה הסתר-פנים ומכנה את השואה 'תאונה אלהית' באשר אלהים כאילו לא היה שם, בניגוד לפרשנות הנבובה המוציאה את אלהים מהתמונה כאשר הדברים אינם מסתדרים לה ובכך היא מגמדת את השואה לכדי אירוע היסטורי יבש וחסר פשר, יש לקבוע מתוך תודעה היסטורית מונומנטאלית ובמבט על-היסטורי מקיף ונוקב את ההיפך הגמור: השואה הייתה התגלות אלהית פנים אל-פנים לא רק לשש מאות-אלף איש ואשה כבמעמד הר-סיני אלא לשישה מיליונים ורבים נוספים, השואה היא המעמד המייסד, נורא ההוד, של עם ישראל בעת החדשה ומכאן חשיבותה העצומה לתולדות ישראל ולזיכרון ההיסטורי שלנו.
וגם זה: "והעברתי אתכם תחת השבט, והבאתי אתכם במסורת הברית" (פס' 37). אני ה', ואני אעביר אתכם אחד-אחד (פירוש 'מצודת דוד') במסלול הייסורים והענישה, משמע שם בפלנטה האחרת, באושוויץ, אני ולא השטן אעשה סלקציה, כן סלקציה, ואחליט מי למיתה ומי לחיים, ואזי אביא אתכם במסורת הברית, מסורת משורש א.ס.ר, מסורת שהיא אסירה, יצירת קשר וזיקה בין הדורות כולם, מסורת שהיא אסירה כך שבעקבות המשפט הנורא הזה שערכתי לכם פנים אל-פנים, לא תצאו ממנה עוד לעולם!
וכן, עם כל הקושי האנושי והאמוני, גם זה: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל-אדמת ישראל לא יבוא, וידעתם כי אני ה'" (פס' 38). ריבונו של עולם, מה עם ההשגחה האישית? מה יהא על התינוקות והילדים הקטנים? שמא כאשר יש מלחמה בעולם ובתוכה משפט לאומי פנים אל-פנים אזי נספים גם צדיקים גדולים ונשמות טהורות ודווקא בזכותם של הללו הולך העולם ומתעדן? ואולם אמרת שתעביר לפניך את ישראל אחד-אחד למשפט, אז מה עם התינוקות והילדים הקטנים? בכן, רוב היהודים יוצאו מארצות הגלות ויובאו למדבר העמים, הרחק מעיני התקשורת העולמית, לפלנטה האחרת, למשפט פנים אל-פנים, ורובם לא יגיעו לארץ ישראל בעקבות הבירור והסלקציה: אני ה', ואני אברר את הנשמות לפי אמות-מידה שלי, חשבונות של גבוה, אני ולא השטן, מי לכאן ומי לכאן, ודווקא בזאת תכירו אותי ותדעו כי אכן יש אלהים, אני ה'!
ולבסוף: "כי בהר-קדשי, בהר מרום ישראל, נאום אדני ה', שם יעבדוני כל-בית ישראל כלה בארץ... בהוציאי אתכם מן-העמים וקבצתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בם, ונקדשתי בכם לעיני הגוים. וידעתם כי-אני ה' בהביאי אתכם אל-אדמת ישראל, אל-הארץ אשר נשאתי את-ידי לתת אותה לאבותיכם... וידעתם כי-אני ה' בעשותי איתכם למען שמי, לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, נאום אדני ה'" (פס' 44-40). בכן, מהגלות המסואבת והסוטה, דרך מדבר העמים של אושוויץ וטרבלינקה, בחזרה הביתה, ציונה, אל המסלול הציוני, אל גאולת העם בארץ, אל מאבק הקוממיות ומלחמת השחרור ואל הקמת מדינת ישראל אשר בפסגת כל תכליותיה ניצבת הקמת בית המקדש השלישי והעבודה בו ובזאת תקבל המדינה את ערכה המיועד לה של קידוש שם ה' לעיני הגויים. 'פתחו לי שערי צדק, אבוא בם, אודה-יה'.
סוף דבר
שואת העם היהודי שהתרחשה על אדמת אירופה במלחמת העולם השנייה ואשר בה נספו כ-6 מיליון יהודים במיתות שונות ומשונות, יש להתבונן בה ממרחק ומגבוה, מתוך תודעה היסטורית מונומנטאלית ולראות את פשרה במבט על-היסטורי כמעמד המייסד של עם ישראל בעת החדשה, מעמד אדיר ונורא של חידוש הברית, חידוש מסורת הברית שבין ה' אלהים לבין עמו הבחיר ישראל בכוח ובזעם רב, ובהמשך ישיר לכך גם כמעמד המייסד שמתוכו קמה ונהייתה מדינת ישראל. לא להחמיץ ולא להחטיא את הפרק נורא ההוד הזה בתולדות ישראל, פרק ההוצאה מן העמים והקיבוץ מן הארצות במדבר העמים, פרק הטרנספורטים והסלקציות, פרק המשפט פנים אל-פנים, פרק הדם והאש ותימרות העשן, לתמצתו ולכותבו לדורות כיד היוצר הטובה, המאמינה והמיומנת, לחברו היטב באלפי לולאות של זיקה וטעם עם מה שקדם ועם מה שבא לאחריו, דהיינו עם פרק הקוממיות והשחרור, ועם זאת לא להירתע כלל וכלל אלא להפך, באומץ לב ובגבורת רוח ונפש להצדיק את הדין ולהשית על פרקים אלה את שם ה' הגדול הגיבור והנורא, זו הדרך הישראלית הנצחית, הדרך הבדוקה האחת והיחידה שתבטיח לעד כי הקורבן האדיר והבלתי נתפס והכאב העצום של עמנו ישראל לא היו לשוא וכי זכר השואה לא ימח לעולמים. 'הללו את ה' אלהינו, כי נשגב שמו לבדו'.
