כדי להגיע לתובנה שהחמאס הוא ארגון טרור אין צורך לעסוק בשקדנות אין-קץ באיסוף מודיעין כמוס. מי שאין לו קושי בהבנת הנקרא - בניגוד לקומץ ישראלים הזויי שלום -עולמים בין
בנימין נתניהו לאיגוד הכוחות המאוחד אבו-מאזן/איסמאיל הנייה - אינו צריך להתאמץ במיוחד כדי להבין מה מהותו של ארגון טרור זה. די לו אם יקרא את אמנת החמאס, מסמך היסוד של התנועה המוסלמית הרדיקלית, שגובשה על-ידי מייסדיה, בעיקר
אחמד יאסין, וראתה אור עולם ב-18 באוגוסט 1988.
מה שכתוב באמנה ברור ופשוט, חד וחלק: שטח ארץ ישראל ("פלשתין" בלשון האמנה) מוצג כשטח הקדש דתי שלשום גורם בעולם אין סמכות להפקיר אותו או לוותר על חלק ממנו. ומן הטעם הזה נקבע באמנה כי כל אדם מוסלמי, כולל נשים, מחויב לצאת למלחמת קודש כדי להחזיר את כברת הארץ הזו ל"בעליה". המסמך מבטא הלך רוח אנטישמי בוטה כאשר הוא מכנה מספר פעמים את היהודים בתואר המגונה "נאצים". האמנה מתייחסת בשלילה מזלזלת לכל ניסיון להגיע להסכמים והסדרים עם "האויב הציוני" וטוענת שכל אלה הם בזבוז זמן והבל הבלים. הדרך היחידה לשחרר את פלשתין - לפי אמנת החמאס - היא השימוש ב"כוח הברזל" שהוא "אחד מחוקי היקום ואחד מכללי ההוויה".
ההכרה כי החמאס הינו ארגון טרור איננה רק נחלת העומדים בראש מדינת ישראל. גם ארה"ב ומדינות רבות אחרות בעולם משוכנעות כי זה המצב. למסקנה הזו הגיעו רבים וטובים כאשר מנהיגי החמאס בעזה, אחרי הבחירות, הורו לרצוח רבים מבין אחיהם הפלשתינים חברי פת"ח ואף דאגו להטיל בהם מומי-נצח כאשר "לוחמי השחרור" הפנאטים ירו ברגליהם ובידיהם של חברי פת"ח ברצועה.
כל הדברים האלה אינם חדשים אבל יש להם חשיבות מרובה כאשר באים לדון בעתיד השותפות החדשה במסגרת ההסכם שנכרת בין הרשות הפלשתינית לבין החמאס. לדעתי אין זה מקרה שההסכם נולד דווקא עכשיו, לקראת מימוש התןכנית של רוב חברות האו"ם להכיר בספטמבר השנה במדינה הפלשתינית. אני משוכנע שהמדובר ב"תרגיל עוקץ" שזוממים ראשי החמאס וכלל אינני בטוח שנשיא הרשות הפלשתינית יורד לשורש עומקה של התחבולה.
וזה התסריט שלדעתי "מתבשל" במוחו הקודח של איסמעיל הנייה ראש ממשלת החמאס ברצועת עזה: עם קבלת האישור בעצרת האו"ם להכרה במדינה הפלשתינית, צפוי ש"פלשתין" תהפוך לחברה באו"ם, עם כל הזכויות המוקנות לחברות. ברור כי האו"ם לא יוכל להכתיב להנהגת "פלשתין" מי יהיו שותפיה במימשל. ברור גם כי השותף הבכיר יהיה החמאס.
על-פי הכתוב בהסכם שבין חמאס לרשות הפלשתינית יתקיימו בחירות "דמוקרטיות" לכל מוסדות השלטון בכל התחומים הגיאוגרפיים של המדינה החדשה - יהודה ושומרון ורצועת עזה. אם אומנם תוצאות הבחירות האלה לא יוכתבו באמצעי רמייה או באלימות, סביר להניח כי איסמאיל הנייה יהיה אחד מעמודי התווך של הממשלה שתקום. ומה יקרה אם החמאס ינצח בבחירות? איסמעיל הנייה יהיה נשיא המדינה הזו וחבר מרעיו הרצחניים יהיו שרי ממשלתה.
הפועל היוצא מן המצב הזה הוא כפול. כל עוד לא יתקיימו הבחירות המובטחות תהיה החברה החדשה באו"ם מדינת פלשתין שחברים בהנהגתה מנהיגי ארגון טרור, בניגוד גמור לאמנת היסוד של האו"ם. ואם החמאס יזכה בבכורה בבחירות תהיה זו פעם ראשונה בתולדות העידן החדש מאז תום מלחמת העולם השנייה שארגון טרור יהפוך לחבר שווה זכויות באו"ם.
מצב זה הוא בבחינת דבר והיפוכו. הוכחה לכך יוכל למצוא כל מי שיקרא, מתוך רצון להבין באמת, את אמנת הייסוד של האומות המאוחדות שנחתמה ב-26 ביוני 1945.
המטרות החקוקות על דפי האמנה קובעות כי מטרת היסוד של הארגון היא "לנקוט באמצעים אפקטיביים כדי למנוע איומים על השלום העולמי ולדכא כל אלימות מצד מי שמנסה לחבל בקיומו של השלום, על-פי הכללים של הצדק והחוק הבינלאומי". זה ועוד מטרה חשובה: בין האומות החברות בארגון יש לפתח יחסי ידידות המבוססים על
כבוד וזכויות שוות להגדרה עצמית, כמו גם להגיע לשיתוף פעולה בינלאומי בפתרון מחלוקות ולשמירה על זכויות האדם ללא הבדל, גזע, מין, שפה, או דת. וגם: כדי להבטיח את מילוי ההתחייבויות האלה כל החברים באו"ם מתחייבים לפתור את כל המחלוקות הקיימות, או כאלה שיווצרו בעתיד, אך ורק באמצעי שלום, כדי לא לסכן את יכולת החברים בארגון לחיות באורח דמוקרטי. ועוד כהנה וכהנה מלים יפות ומתחשבות.
עכשיו צא ולמד מה יהיה דינו של חבר באו"ם כמו מדינת פלשתין בראשות חמאס הטרוריסטי, אשר אמונתו הדתית אוסרת עליו להסכים לעצם קיומו של חבר אחר בארגון, כמו ישראל, למשל, והוא עושה כל מה שניתן כדי להחריב אותה. או מה יהיה דינו של מי שטוען השכם והערב, לא רק בדיבור אלא גם במעשה, כי את ישראל יש למחוק מעל פני האדמה?.
התשובה פשוטה: דבר לא ייעשה גם אם מדינת "פלשתין" החמאסית תצליח בדרך כלשהי לכבוש את ישראל ולחסל את כל תושביה היהודים. על בסיס הרוב המוחלט שיש באו"ם לתומכי היישות הפלשתינית והכרזתה כמדינה, אפשר בהחלט להניח כי בעצרת הכללית תתקבל החלטה הקובעת כי יש לגנות את ישראל על כך שנחרבה.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
