מפלגת העבודה נמצאת בתהליך שיקום, אבל תהליך השיקום אינו מתמקד מספיק בבעיה העיקרית של המפלגה - אובדן הדרך האידיאולוגית. הבעיה המרכזית של המפלגה היא שהיא התנתקה מהעם, ובמקום להיות מפלגת פועלים חיה שמייצגת את המעמד הבינוני והנמוך, היא הפכה למפלגה אליטיסטית שמתעלמת מהציבור שלה.

המפלגה כבר לא מכוונת את הפעילות שלה "לאזרחים הפשוטים", ואנחנו רואים במפלגה רק מאבקים פנימיים בין בעלי אינטרס, שמתחבאים מאחורי חזות אידיאולוגית שקרית. החברה הישראלית כל כך צריכה מפלגת פועלים ערכית, אבל מפלגת העבודה עדיין לא חזרה לאידיאולוגיה החברתית שבעבר הייתה נר לרגליה.

תסמין שמעיד על כך שמפלגת העבודה עדיין לא נמצאת במקום שהיא צריכה להיות מבחינה אידיאולוגית, הוא תהליך ההתמודדות שאנחנו רואים היום במפלגה. העובדה שיש במפלגה של שישה מנדטים שישה מתמודדים, מעידה על חוסר צניעות של הנציגים שלה, שאף אחד מהם אינו מסוגל להסתפק במקום השני ולמלא תפקידים אחרים שהם לא פחות חשובים. התרבות של המפלגה כולה היא כזאת, כאשר במקום לייצר מפלגה שמבוססת על פעילות אידיאולוגית, המפלגה מבססת את הפעילות שלה על חלוקת תפקידים ומתן הטבות שונות לפעילים.

כבר שנים רבות רוב הפעילים במפלגת העבודה נמצאים בה כדי לזכות במנעמי השלטון, ולכן מפלגת העבודה נתפסת בציבור כמפלגה שמונעת רק על-ידי יצרים אינטרסנטים. זאת הסיבה שהעבודה גם תמיד ממהרת להיות חלק מהממשלה, כי החברים בה מוכנים לוותר על כל האידיאולוגיה תמורת תפקידים בממשלה.

הדרך לשנות את המצב היא לא באמצעות הבאת מתמודדים נוספים שאינם נבדלים באמת האחד מהשני באידיאולוגיה שלהם, אלא בבניית מבנה היררכי אידיאולוגי, שיאפשר התחזקות של מחנה הפעילים האידיאולוגיים על פני "המחנה האינטרסנטי". המבנה הזה צריך לכלול יותר אנשי רוח, יותר אנשי אקדמיה וגם אנשי חזון, שבאמת יכולים לסלול את הדרך של מפלגת העבודה בחזרה אל לבבות העם.

האידיאולוגיה היא זאת שצריכה לשלוט במפלגה, ולכן מעבר לדיבורים היפים על שיקום צריך גם לייצר מנגנונים עם שיניים, שיאלצו את חברי ומנהיגי המפלגה ללכת בדרך האידיאולוגית שהיא מציגה לציבור. מנגנונים אלה צריכים להיות מספיק חזקים כדי למנוע את ההתנהלות שראינו עד עכשיו במפלגת העבודה, שבאה לידי ביטוי בכך שמנהיגי המפלגה היו מוכנים לזנוח את כל דרכם האידיאולוגית למען תפקיד כזה או אחר בממשלה.

דרוש שינוי חוקתי אמיתי

בכדי להשיג את השינוי הזה דרוש במפלגה גם שינוי חוקתי אמיתי, שיאזן בין האינטרסים השונים שמאיימים לקרוע את המפלגה. הניסיון של ברק לשנות את החוקה היה ניסיון כושל, כי הוא נועד רק לצרכיו האישיים, אבל צריך לזכור שבאמת יש צורך בשינוי חקיקתי שיאפשר פעילות תקינה של המפלגה. השינוי הזה צריך ליצור מנגנון של איזון כוחות בתוך המפלגה, שיאפשר לגופים השונים במפלגה מצד אחד לבקר ולפקח אחד על השני, ומצד שני לפעול ביחד כדי לקדם את האידיאולוגיה והדרך של המפלגה.

המנגנונים האלה צריכים לאזן בין היכולת של המנהיגות לשלוט במפלגה ולנווט את דרכה, לבין הרצון הלגיטימי של הפעילים במפלגה להשפיעה על דרכה של המפלגה. בתהליך יצירת האיזון החשוב הזה יש צורך לזכור שלמרות שהיכולת של ההנהגה לפעול בחופשיות היא חשובה מאוד, צריך גם שהמנהיגות תהיה תחת פיקוח של גופים אידיאולוגיים אחרים במפלגה, כדי שעריצות כמו זו של ברק לא תחזור לעולם.

למרבה הצער נראה שלמרות הדיבור על שיקום רעיוני של מפלגת העבודה, התנועה עדיין לא מצאה את דרכה, כי לא נעשה בה עדיין שינוי עמוק שיכול באמת להבטיח שיקום אידיאולוגי. הבאת מועמדים נוספים מבחוץ, דיבורים על שיקום והתפקדות גוברת למפלגה, הם לא עדות לכך ישנו תהליך שיקום אמיתי, ורק תהליכים מבניים עמוקים, שיגובו ביצירת מנגנוני פיקוח יכולים להחזיר את המפלגה לדרכה הרעיונית. מפלגת העבודה לכן ממשיכה להתדרדר לתהום, וחשוב לומר שגם מתמודד ראוי כמו מצנע לא יוכל להציל את המפלגה, שכרגע לא פועלת להציל את עצמה.