חשבון הנפש ערב השמחה

יום העצמאות דומה לראש השנה. כשם שראש השנה הוא יום בריאת העולם, יום העצמאות הוא יום 'בריאת' המדינה היהודית בארץ ה'. בדומה לראש השנה, הוא אמור להיות יום של חשבון נפש ולא (רק) של מנגל. האומנם הייתה הצדקה להקים את מדינת היהודים במחיר של רבבות הרוגים, חיילים וחללי טרור?! האם לא היה עדיף לחסוך את הדם שנשפך ולוותר על החיזיון ההזוי של הקמת מדינה יהודית ראשונה אחרי אלפיים שנה בלבו של ים שנאה מוסלמי הטוען לבעלות על ארץ הקודש? חזקה על קוראי 'מקור ראשון' שיש להם תשובה יחידה ונחרצת לשאלתי. קיימת הצדקה למדינת היהודים גם במחיר הכבד ששילמנו! תשובה זו, עם כל נחרצותה ונכונותה, אינה מובנת מאליה. היום יש רבים הסבורים שהמחיר אינו כדאי, ושיש למצוא דרך לצאת מן העסקה בכבוד, בהסכם שמשמעו התאבדות צבאית ומדינית. הסכם זה יותיר לנו, ולפחות לבכירי האקדמיה, הכלכלה והמשפט שבינינו, שנים מספר כדי לארוז את החפצים ולמצוא לכל אחד מאיתנו מדינה חלופית, או דרך אישית להשתלב במדינה המוסלמית שתקום על חורבותינו.

כדי שמחיר ההרוגים הגבוה שאנו משלמים יצדיק את עצמו, יש צורך בתמורה הולמת. ספק בעיניי אם חזון המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, מדינה מתקדמת ככל שתהיה, הוא תמורה הולמת למחיר הכבד. אך מדינה יהודית יחידה בעולם, מדינה שהיא מקלט פיזי וביטחוני, מקלט רוחני ולאומי האמור להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בטלטלה התרבותית, הדתית והלאומית העזה והאינסופית שהעולם עובר, היא אכן תמורה הולמת למחיר הנזכר. כדי שהמדינה תקיים את משימתה זו, היא זקוקה לחידוש הצבע הטבעי על פניה היהודיות ולחיזוק ניכר של יסוד הערבות ההדדית הקיים בתוך העם היהודי היושב בה ושל יסוד הערבות ההדדית שבינו ובין אחיו שבגולה.

אך את חשבון הנפש הלאומי אנו מקדימים ביום אחד, ליום הזיכרון המזכיר לנו את תשלום המחיר. ביום זה אנו חייבים לשאול את עצמנו על מה מסרו חיילינו את נפשם ומהו החזון המצדיק זאת, החזון המכריז שקורבנם לא היה לשווא. התשובה חייבת להיות קבלה על עצמנו מול קברם להמשיך את מפעל הערבות ההדדית היהודית בתוך כל שדרות העם היהודי, וממילא את מפעל המשך קיומו של העם היהודי למרות התנאים הקשים שהוא נתון בהם. רק משנקבל זאת על עצמנו גם השנה, וכל שנה מחדש, נהיה זכאים לחוג את יום העצמאות בשמחת אמת.

כל זה אינו מובן מאליו. הסכם אוסלו היה ניסיון להגיע למשהו שמעבר להסכם שלום עם הפלשתינים. ההסכם, שהתקבל ברוב הסמוך על תמיכתן של המפלגות הערביות הלא-ציוניות, ניסה להביא - לראשונה מאז קום המדינה - לדרך שונה בהתפלגות הקולות וביכולת ההכרעה המדינית שבעקבותיה. לראשונה הוגדרה מבחינה מעשית מטרתה הראשונה של המדינה ה'ישראלית' - להיות מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה גם על חשבון היותה מדינה יהודית. במפלגת השלטון דאז היו ניסיונות לשנות למדינת כל אזרחיה הישראלית את הדגל ואת ההמנון. ההמנון שהוצע אז היה 'שיר לשלום', שיר הרואה בהרוגי מלחמותינו קורבנות-שווא: "איש אותנו לא ישיב/ מבור תחתית אפל/ כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון/ ולא שירי הלל". יום הזיכרון הפך בשיר זה ליום אבל על הדם שנשפך לשווא, יום העצמאות הפך ליום של חיזוק הדמוקרטיה האזרחית וליום של כמיהה (תיאורטית) לשלום (תיאורטי). הקשר אל העם היהודי ומחויבותנו המשותפת להמשך קיומו דרך הערבות ההדדית בינינו ובין כל בני העם היהודי - הלך והידלדל. הנופלים היו ל'פראיירים' שנהרגו על גחמותיהם של שליטים, ויום הזיכרון, לטעמי, חולל.

ירידת המניות של הסכם אוסלו בתודעה הלאומית הורידה גם את מניותיה של הדמוקרטיה האזרחית במדינה בעלת הזהות ה'ישראלית' הלאו-דווקא יהודית. המדינה היהודית והערבות ההדדית שבו אל מרכז הזירה. אך קרקע הזירה עדיין רופפת, עדיין בוערת. כאן, בנקודה זו, אני רואה את נקודת המחלוקת המכרעת בחברה היהודית בארץ. כאן תיקבע מידת חוסנה של המדינה ויכולתה לעמוד לאורך ימים. העבודה רבה והיא מוטלת על כל אחד מאיתנו. יום הזיכרון הוא יום חשבון הנפש של כולנו מול ספרי החיים וספרי המתים הפתוחים לפניו יתברך, ומול קבריהם של משלמי המחיר הגבוה על היותנו מדינה יהודית. הוא יום של חשבון נפש בשאלה מה עשינו בשנה החולפת לחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולצורך הידוקה של הערבות ההדדית בתוכנו ובינינו ובין כלל העם היהודי.

נשוב לרבי אמנון ממגנצא, מחברה של התפילה שהפכה בלחן הנזכר למעין תפילת זיכרון לנופלי צה"ל בקשה שבמלחמותיו. רבי אמנון חי כאלף שנה לפני שצה"ל קם, ולא זכה לשרת בו. אך הוא היה חייל יהודי אמיץ, מפקד המושך אחריו את אנשיו במלחמת הקיום של העם היהודי מול הקנאות הנוצרית החשוכה, שעמדה כמעט לבלעו. לולא הדוגמה האישית שנתן במסירות ובאומץ ללא גבול, לא ברור איך היו יהודי אשכנז בכלל ויהודי מגנצא בפרט שורדים את מסעי הצלב, שהחלו כמאה שנה אחריו. לוחמי צה"ל שקמו אלף שנה אחריו הלכו במידה רבה בדרכו. הם הגנו בגופם על יכולתו של העם היהודי לשרוד את מזימות שונאיו, ולהמשיך במעלה ההר. כבוד לזכרם!

משמעו של 'זיכרון' בראש השנה הוא משפט. 'יום הזיכרון' הוא יום המשפט וברכת 'זיכרונות' היא הברכה המציינת את עמידתו של כל בשר לפני הקב"ה למשפט. וכך אנו אומרים בה: "ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע. ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות". כלומר, לשופטם לחיים או למוות. גם ספר הזיכרונות של אחשוורוש הוא ספר המשפט, הספר שנכתב בו על בגתן ותרש שנידונו למוות, ועל מרדכי, הראוי ליקר וגדולה על מעשיו.

ומדוע ראש השנה הוא יום המשפט? ראש השנה הוא יום בריאת העולם – "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון". בעת ציון אירוע זה הקב"ה עושה חשבון, כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, האם הייתה הצדקה לבריאת העולם (או לבריאת האדם). האדם עומד לפני בוראו כתעשיין העומד לפני הבנקאי שלו, ומבקש ממנו אשראי נוסף. הוא צריך לשכנעו ברצינות תוכניותיו לעשות דבר מועיל בכסף האשראי שהוא מבקש (או בנמשל: בחיים שהוא מבקש מן 'התורם', הקב"ה), ולהוכיח את רצינותו גם מכוח מה שעשה בשנה האחרונה, שעליה הוא עומד לדין.