שישה בשישים ושלוש

נכון, הכי טוב אם לא היה צורך בארגוני חסד. הכי טוב אם לא היו כלל עניים וחולים, או שהמדינה הייתה מסוגלת לספק להם את כל צורכיהם. אבל לא זה המצב. כבר התורה ידעה לומר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", ולצוות מיד: "פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". המסורת הזאת ליוותה את העם היהודי בכל שנות גלותו ובכל תפוצותיו, ושבה איתו לארצו.

יש הרבה ארגונים גדולים ומוכרים היטב, העושים עבודת קודש. לצידם פועלים מאות ארגונים הרבה יותר קטנים, מקומיים ונקודתיים: משאילים ציוד לאבלים, מסייעים במזון לתינוקות, דואגים לסעודות שבת בבתי חולים, מלווים פצועים בשיקומם ועוד ועוד - כל מה שתעלו (ולא תעלו) על הדעת. אלפי, אולי רבבות, ישראלים מתנדבים באופן סדיר ומקיימים גמילות חסדים בגופם. מאות אלפי תורמים מכספם. לא בדקתי את זה אמפירית, אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שלא תמצאו משהו דומה בשום מדינה אחרת.

לפני פסח נכחתי בטקס חיילים מצטיינים במספן מודיעין של חיל הים. מקבלי הפרסים היו בנים ובנות, טוראים וקצינים, ותיקים ועולים, מגויסי חובה ומתנדבים לשירות. למרות שמדובר היה בשורה לא-קצרה של חיילים, הנימוקים שצוינו לגבי כל אחד מהם היו שונים ומגוונים. דיברו שם על מסירות, השקעה, יזמות, ראש גדול, תרומה למבצעים חסויים ועוד ועוד.

אם רק חצי ממה שאמרו שם עליהם הוא נכון - ואני משוכנע שהרבה יותר מחצי באמת נכון - אז אנחנו בידיים הכי טובות שיש. חיילים וחיילות מן השורה, בלי פוליטיקות ותככים, בלי חשבונות של קריירה, שפשוט באו לשרת את המדינה בצורה הטובה ביותר שהם יכולים. וזה רק מספן אחד בחיל קטן יחסית. מותר לשער שיש בצה"ל הרבה אלפים כמותם. הם היסוד האמיתי לבטחוננו ולקיומנו בארץ הזאת.

כל מה שאמרנו על התעשיה, נכון ביתר שאת לגבי החקלאות. לפני בסך-הכל 130 שנה הגיעו לכאן יהודים עירוניים, לבושי חליפות או קפוטות, והחליטו שבמדבר הצחיח הזה ישובו ויגדלו שבעת המינים ועוד הרבה-הרבה סוגים אחרים של פירות וירקות. החליטו - ועשו. מה שלא נעשה בארץ הזאת במשך כמעט 2000 שנה, נעשה בתוך שנות דור או שניים. מה שלא יודעות לעשות מדינות ותיקות וגדולות בהרבה, הן לומדות מישראל.

תסתכלו על עין גדי, האי הירוק שלחוף ים המוות. תראו את היישובים בנגב, הפורחים באזור בו אין כמעט אף טיפת גשם. תיכנסו לכל חנות בחו"ל, ותתבשמו מתפוזי Jaffa ומאבוקדו Carmel. ממש בניגוד לחוקי הטבע.

תרופות. מערכות צבאיות. מערכות מיחשוב. מערכות מים. אלו רק כמה מן התחומים בהם התעשיה הישראלית נהנית מלקוחות בכל העולם ומובילה את הפיתוח העתידי, עמוק לתוך המאה ה-21. הדבר מדהים עוד יותר לנוכח העובדה, ששווקים רבים היו וחלקם נותרו חסומים בפני ייצוא ישראלי. שלא לדבר על כך שהתעשיה האזרחית התפתחה במקביל לתעשיה הביטחונית שהייתה חיונית לקיומנו. רק לשם השוואה: ברית המועצות הענקית קרסה משום שלא הייתה יכולה לעשות את שני הדברים במקביל.

דומה שבכל תולדות עם ישראל לא היה כזה מרכז של לימוד תורה. לא מעניין אותי כרגע האם מדובר באברכים חרדיים שלא יוצאים לעבודה, או בצעירים דתיים-לאומיים שלומדים אחרי העבודה, או בפנסיונרים שלומדים את הדף היומי, או במי ששומעים פעם בשבוע שיעור בפרקי אבות. התמונה הכוללת היא של עיסוק אינטנסיבי במקורות היהדות, לא למטרות של פרנסה ולא למטרות של הטפה, אלא בלימוד לשמה.

יש גם לא מעט חילוניים שמחפשים ומוצאים את הלימוד הזה, בלי שום קשר לחזרה בתשובה או לשמירת מצוות, אלא פשוט מתוך רצון להתחבר לשורשים שבגללם אנחנו כאן ובגללם אנחנו מוכנים ליהרג על פיסת הקרקע הקטנה הזאת ובגללם אנחנו עושים את המאמצים העל-אנושיים שהביאו אותנו להישגים עליהם דיברנו.

חג שמח, ישראל.

זה לא רק המספרים שלא ייאמנו. זה לא רק שהמדינה הזאת הכפילה את מספר תושביה בתוך חמש שנים, במקביל למלחמה על קיומה ובלי שיהיה לה גרוש על הנשמה. זה לא רק שהמדינה הזאת קלטה מאוחר יותר מיליון מהגרים בתוך שנים בודדות ומצאה לכולם דיור וכמעט לכולם עבודה. זה לא רק שהמדינה הזאת שלחה מטוסים אל מעבר להררי חושך כדי לחלץ בחשאי כמה אלפי בני אדם.

זה גם ובעיקר העובדה שאחרי כל הבעיות - העולים נקלטו. נכון, עוד תשמעו לא מעט רוסית ואפילו יצא לי לאחרונה לשמוע שיחה באמהרית בין אם לבנה. נכון, עוד יש סטריאוטיפים מכוערים ועוד יש תחושות של התנשאות לצד התבטלות. נכון, עוד יש בעיות של גיור ויהדות. אבל בשורה התחתונה - העולים הם חלק בלתי נפרד מהמרקם של המדינה הזאת. הם משרתים בצבאה וגם נופלים בשורותיו, הם עובדים ומשלמים מיסים, הם מצביעים בבחירות ופעילים בחיי הקהילה. תראו כיצד מדינות אחרות מתחבטות בשאלות של הגירה וגזע, ותבינו כמה ההישג הזה עצום.