אין שלום לרשעים

אומנם השלום הפך בהבל פה ובדלות שכל - לנושא נשאף כאוויר לנשימה, הנכלל כמעט בכל נאום על כל דבר ועניין, אולם צריך לברר ולבדוק ולהבין - שלום עם מי? עם אבו מאזן מכחיש השואה, או עם מנהיגים אחרים של כנופיות הטרור? או עם קדאפי או עם מחליפיו, או עם אסד הבן או עם אלה שיורידוהו מכיסאו בשם הגי'האד האיסלאמי, או בשם פונדמנטליסטים מוסלמים אחרים?

ימים יגידו האם השלום עם מצרים היה מוצדק בבחינתו מנקודת ראות היסטורית, דבר שכבר מוטל בספק, וכבר כיום נסדקת התיאוריה המדינית כי השלום הזה, שכלל ויתורים רק מישראל - יציב ו/או מועיל למדינת ישראל.

ולא קשה לנבא מה היה קורה לו היה נחתם שלום עם סוריה, ומי שם היה אמור להמשיכו... ונניח שכן - מה בדיוק צריך לעשות כדי שיבוא השלום הזה? להתחנן, לרדת על ארבע, להתרפס, לשלם מיליוני דולרים ולהתמסר לחבורות רוצחים שפלים? למסור שטחים לשליטת כנופיות הטרור לפי המודל של גוש קטיף, אשר כיום נבנית בשטחים אלו תשתית רחבה של טרור, שתתממש בבוא העת, ודי בקרוב, דבר שיצריך כיבוש מחדש של הגוש? או סתם לשיר שירי שלום, ולשחרר סיסמאות שלום, ולהפיץ מסרים המתפרשים ונתפשים אצל מנהיגי כנופיות הטרור ככניעה, כפחד, כתחנונים - אותם הן דוחות בבוז?! למי זה מועיל?!

לא. הדרך הזו לא תוביל לשום שלום, כי אין שלום לרשעים, לא רק מהסיבה שלא ראוי לכרות איתם חוזים תוך ויתורים, אלא גם מהסיבה שהם משדרים לנו בכל דרך אפשרית כי הם לא מעוניינים בשלום, או, במילים אחרות, מתנים את השלום בתבוסה ישראלית כוללת בכל שטחי החיים:

• במישור המוסרי הם מתנים את השלום בשחרור רוצחים;

• במישור הכלכלי הם מתנים את השלום בתשלום כספים והון עתק, שמוזרם להם בכל מקרה, ורק יגבר עם ה"שלום";

• במישור הצבאי השלום הזה מותנה בשיפור עמדות תקיפה של האויב מבחינת שטח ומבחינת הכרה בינלאומית שתכשיר זרימת נשק לאויב;

• במישור החברתי - השלום כרוך במימוש זכות השיבה;

• במישור הלאומי - השלום יבוא עם חלוקת ירושלים ומסירת חלקה המזרחי לכנופיות הטרור.

כלומר, אותו "שלום" נכסף - לא רלוונטי, לא מציאותי, ולא קיים בחלומם הרטוב - שם מככבים אירועים אחרים - אותם אפשר ללמוד מהספרים ומהמאמרים שלהם, מחינוך ילדיהם, מהקשבה לנאומיהם במסגדים.

למרבה הצער, אין שפה משותפת בין הצדדים, והבנת הדברים שונה לגבי אותן מילים ואותם משפטים, לרבות תחינות השלום שלנו, ובעיקר אלו.