סיפורי בדים

מהרגע שהחל מבצע "קשת בענן" לטיהור רפיח פתחו הפלשתינים ועושי דברם - בקרבנו ובקרב אומות העולם - במסע הכפשה נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל. זו אסטרטגיה ישנה של הרשות הפלשתינית, הסומכת, ובצדק רב, על תמיכה בין-לאומית, שתעניק לה חסינות מפני עונשין ישראלי.

את האסטרטגיה הפלשתינית ראינו בפעולה במבצע "חומת מגן" לפני כשנתיים: כשלחץ בין-לאומי - כולל של הנשיא ג'ורג' בוש - לא עצר את התנופה הישראלית, החלה העיתונות הבין-לאומית להפיץ סיפורי כזב על אלפי הרוגים בג'נין. טריה לארסן הנתעב אפילו העיד, שראה זאת בעצמו. לבסוף התעשת דובר צה"ל, והצליח להפריך חלק מהבדותות הערביות. בפועל נמנו שם רק קצת יותר מחמישים הרוגים פלשתינים, שרובם היו חמושים.

זו לא הפעם הראשונה, ששקרים בוטים של הפלשתינים מופצים על-ידי אויבי ישראל - באו"ם, בארגוני הסיוע הבין-לאומיים ובתקשורת. מחדלים נוראיים של צה"ל יצרו אגדות חסרות ביסוס - כמו "מותו" של הנער מוחמד אבו-דורא באינתיפדה - שהופצו בכל העולם כעובדות מוצקות, כדי להזיק למדינת ישראל.

אך הדבר אינו חדש - מלחמות יצרו תמיד סיפורי זוועות, ששימשו את הצדדים הלוחמים. אלה מוגברים באמצעות גלובליזציה של התקשורת, שהגבירה את חשיבותם של אמצעי התקשורת הבין-לאומיים. מי שזוכה בזירה זו יכול לזכות ברווחים אסטרטגיים ניכרים. יתר על כן, לוחמה בטרור מבוססת הרבה על הישגים לא-חומריים - כמו תמיכת דעת קהל - ולכן, היא משקיעה משאבים רבים בזירה זו.

הטיה

בעבודתם בזירת התקשורת הבין-לאומית, ארגוני טרור רבים סומכים על אהדה מוקדמת (פרה-דיספוזיציה) של כתבי החוץ בעיתונות המערבית. רבים מהם מגיעים לזירה מתוך השקפה אוהדת לטרור, שיוצאת מהנחה, כי הטרוריסטים מבטאים קיפוח, ואפשר לספק את רצונם "הצודק". כיוון שמרביתם באים מארצות אירופה ומארצות-הברית (המעצמות הקולוניאליות לשעבר), הם נגועים בתסביך אשמה במגעיהם עם "העולם השלישי", וכנראה שואפים לכפר בעיתונאותם המוטה (biased) על חטאי העבר של אומותיהם.

בנוסף, חלק מאנשי התקשורת נגועים, כנראה, באהדה לטרור, הנשענת על תפיסה שמאלנית חדשה, מעריצת צ'ה גווארה. לרקע הזה יש חשיבות רבה כאשר האתוס העיתונאי נטש כמעט לחלוטין את "העיתונות האובייקטיווית", ועבר לסובייקטיוויות בנוסח "עיתונאות חדשה".

היבט אחר של העיתונאות המערבית במזרח התיכון הנו גילויי אנטישמיות, המטים את הדיווח מהמזרח התיכון - אם כהחלטת המערכת, או כהטיה אישית של הכתב. הפן הזה בולט במיוחד בשנים האחרונות, ולווה בגילויים בוטים של אנטישמיות בארצות אירופה עצמן. עד כדי כך שהסופר אפרים קישון, חתן פרס ישראל, אמר בראיון ב"קול ישראל", במהלך מבצע "חומת מגן", כי הנאציזם לא נוצח, אלא הלך לנוח חמישים שנה, וקם במשנה-כוח כעת. מאז מלחמת ששת הימים לובשת ההתנגדות לישראל דמות של אנטישמיות מודרנית. היא משפיעה על החברה במערב אירופה וגם על אמצעי התקשורת שם.

בעולם "בתר (פוסט)-מודרני" - המאפיין את מערב אירופה ואת ארצות-הברית - יש רגישות רבה לסבלה של אוכלוסייה אזרחית. לכן, בחוכמה רבה כינה ערפאת את המהומות, שיזם בספטמבר 2000, "אינתיפדה" - רמז להתקוממות העממית של ערביי חבל עזה, יהודה ושומרון בסוף שנות השמונים - למרות שאין מדובר בהתקוממות עממית, אלא בפעולות צבאיות, שיוזמת הרשות הפלשתינאית, ומתאמת אותן באמצעות מנגנוני הביטחון שלה וארגוני המחבלים. עובדה זו אינה מובאת לנמעני התקשורת הבין-לאומית. כך, לכאורה, מדובר בצד חזק ולא-צודק (ישראל), הכובש את הצד החלש והצודק, ומדכאו. לכן, העיתונות המערבית נרתמת לצד החלשים, ומטה את דיווחיה למענם.

יש בעיה גדולה בשימוש הנפוץ של התקשורת - וגם של הרשויות, כולל צה"ל - במונחים, שטבעה הרשות הפלשתינאית; לדוגמה - "אינתיפדה" ו"הודנה". השימוש במונחים, שטבע האויב, מלמד על אימוץ הסיפר (נאראטיב) שלו. בימים, שהיהודים רצו לנצח, הם כינו את המהומות של ערביי ארץ-ישראל בשם עברי ("מאורעות"). לשימוש במונחים ערביים יש עוד מכשלה: ראו את המונח "הודנה", שהתקשורת והרשויות הישראליות תרגמו אותו בטעות (או בשוגג) "הפסקת-אש", מבלי להתייחס למקור המונח בקוראן.

פן עלום בעבודת העיתונאים הנו השפעת לחץ, הטרדה, איומים והתנקשויות בחייהם על תפקודם באזורים עוינים. הגישה לזירת הטרור מסוכנת ואינה קלה. מאירועים בסיקור מלחמות (ובעיקר, בסיקור מלחמות אזרחים) למדנו, כי אלימות כלפי עיתונאים גובה מחיר כבד, אך גם מצליחה להרתיע עיתונאים מסיקור עוין לצד האלים. לא מעט עיתונאים שילמו בפציעתם, בחטיפתם ובחייהם על אי-היענותם לאיומים של צדדים אלימים - במלחמות טרור, במלחמות ובמלחמות אזרחים ברחבי העולם. מצבת העיתונאים (Journalists Memorial) בירכתי מוזיאון העיתונות (Newseum) בוואשינגטון בירת ארצות-הברית, מנסה לתעד עיתונאים, שנפלו במהלך תפקידם, ולהנציחם. עיתונאים, שנהרגו בסיקור האירועים בסומליה, בבוסניה ובקוסובו, הנם במרכז הרשימה משנות התשעים. בטקס, שהיה בראשית החודש בוואשינגטון, נוספו 53 שמות של עיתונאים, שנהרגו אשתקד במהלך תפקידם, בכל רחבי העולם.

הזדהות עם האלים

פעילות באזורי סכנה מחייבת עיתונאים לריסון. ריסון משמעותו ביקורת מופחתת על בעלי הכוח, כדי לא להיפגע. כך, הודה איסון ג'ורדן, נשיא CNN, כי הרשת שלו התחייבה בכתב בפני סאדאם חוסין, כי תסקר את ארצו ואת משטרו בחיוב - כתנאי לפעילותה בתחומי עירק. טרוריסטים בכל רחבי העולם - בביירות, בעזה, בשכם, ברמאללה, בג'נין, באמריקה הלטינית ובמקומות אחרים הבינו זאת גם כן.

כך, דרשה הרשות הפלשתינית מכל הרשתות הזרות למסור לה את הקלטות, שצילמו בלינץ' בחיילי צה"ל ברמאללה, באוקטובר 2000. כמו כן, אספה הרשות הפלשתינית את הקלטות, שצילמו הרשתות הזרות בהפגנות השמחה לרגל הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001. בשני המקרים נענתה התקשורת הזרה לדרישות, וגם לא דיווחה על איסוף הקלטות.

יש להניח, כי במקרים מסוימים תתפתח "תסמונת שטוקהולם" בקרב העיתונאים, הנתונים ללחץ הטרור, והם יפתחו הזדהות עם הצד האלים כלפיהם.

לארגוני טרור יש יתרון במאבק הסברתי מול ממשלות דמוקרטיות. מדובר בארגונים דיקטטוריים, שאין להם מגבלות (כולל בהפעלת אלימות נגד עיתונאים סרבניים) - לעומת מנגנונים לא-יעילים של ממשלות, שפועלים בהיסוס, ו"לפי הספר" - גם כשנדרשת יצירתיות של אנשי קומנדו. א-סימטריה בין היעד (קרבן) לבין ארגון הטרור ניכרת היטב בזירת התקשורת. זו מוחרפת כיוון שבעוד שאנשי ההסברה של הטרור דבקים למשימתם, וצוברים ניסיון, יריביהם, אנשי השירות הממשלתי, באים והולכים - בהתאם למדיניות הממשלתית של מינויים ושל קידום.

"הקרבן הראשון במלחמה הנו האמת" - אמר בראשית מלחמת העולם הראשונה הסנאטור האמריקני היראם ג'ונסון. מלחמות דורשות מאמץ לאומי לתקשורת, ושני הצדדים מגייסים גם את השקרים לצדם. אין סוף לרשימת הכזבים, שהפריחו ממשלות על מנת לפגוע בתדמית יריבותיהן. רוצחי-ההמונים התאומים יוסף סטאלין ואדולף היטלר לא היו הגרועים במפריחי הכזבים במלחמות. גם ממשלת ארצות-הברית וגם ממשלת בריטניה נתפסו לאורך השנים בטפלול עובדות במלחמה ובהפצת בדותות, כדי להטות את דעת הקהל למענן.

כך, למשל, בראשית מלחמת העולם הראשונה יצא מנגנון ההסברה הבריטי בתעמולה חריפה על זוועות, שביצע הצבא הגרמני בבלגיה. ההיסטוריון הבריטי לורד ברייס עמד בראש ועדה של משפטנים ושל היסטוריונים, שקבעה בסוף שנת 1915, כי בכניסתם לבלגיה רצחו הגרמנים, אנסו, שדדו, ועינו אזרחים. בשנת 1922 לא הצליחה ועדת חקירה בלגית לאמת, ולו פרט אחד, מכל הסיפורים הללו, שכה הלהיבו את דעת הבריות במהלך המלחמה.

כך, עד היום מנסים פלשתינאים ותומכיהם לייצר סיפורים על מעשי טבח, שאירעו במלחמת הקוממיות (בדומה לסיפור השקרי על מאות הרוגים בדיר יאסין) , לצורך תעמולתם. למשל, סיפור על "טבח" בטנטורה, שיצר סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה, כנראה, יש-מאין בשנת 2001. עבודת התיזה שלו נפסלה על-ידי שלטונות האוניברסיטה לאחר שבית-המשפט העליון דחה את בקשתו לערער על עסקת טיעון בינו לבין יוצאי חטיבת "אלכסנדרוני" בתש"ח, שהוא האשימם בביצוע הטבח כביכול. בעסקת הטיעון הסכים הסטודנט לחזור בו מהאשמותיו כלפי יוצאי "אלכסנדרוני". ראו את האוסף הממוחשב של מסמכים בנידון, שאוצר פרופ' דני צנזור מהמחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב www.ee.bgu.ac.il/~censor/katz-directory.

זוועות מלחמה הנן מצרך עובר לסוחר בתעמולה מלחמתית. לכן, יש פיתוי רב לספק זוועות גם יש מאין. לפעמים ארגונים בין-לאומיים (ובכללם "הצלב האדום" וסוכנויות או"ם) מטופללים גם בלי ידיעתם למשחק התעמולה, שבו - כפי שאמר יוזף גבלס - ככל שהשקר גדול יותר, גדל כוחו לשכנע.

בהקשר הזה הציע אנתוני קורדסמן, שמול הסיפר (נאראטיב) הישראלי, שמרכזו "טרור" ו"מתאבדים", הציבו הפלשתינאים סיפר, שמרכזו "זוועות מלחמה" ו"טבח". קורדסמן הוסיף, כי לוחמה בשטח בנוי מעניקה קרקע בטוחה לסיפורים על "טבח" ועל זוועות מלחמה.

כישלון תקשורתי

צה"ל ומדינת ישראל נכשלו בתנאי הראשון לקיום מבצע צבאי - הכנה תקשורתית נאותה. זו רעה חולה כמעט מהקמת המדינה.
כדי לעבוד היטב עם התקשורת יש להבין את תפקודה; כלומר, יש להכיר את האתוסים העיתונאיים - ובעיקר, את התחרותיות ואת יסוד הזמן בעיתונאות. גלובליזציה של התקשורת העצימה את השפעת שני האתוסים הללו, תוך שהיא מצמצמת את מרחב הזמן לתגובה של הממשלה המקומית, או הצבא. יחד עם זאת, מסגרת הזמן הטלוויזיונית קצרה ביותר, דלה במלים, ואינה מאפשרת דיון מעמיק.

המסר הטלוויזיוני תמציתי, עוסק בסיפור ובעצמים ממשיים (אנשים, תמונות, אירועים), המנותקים מרקעם ההיסטורי ומהקשרם (יחסים סיבתיים), ואינו יכול לדון ברקע לאירועים עצמם.
יתר על כן, ניתן להצביע על מגמה חשובה ביחס דעת הקהל לאירועי מלחמה ולאירועי טרור. דעת הקהל אינה מוכנה לקבל הרג מאסיווי של אזרחים ("נזק סביבתי" - collateral damage - במינוח הרווח), ואפילו לא של חיילים, במהלך מלחמה. ידיעות ושמועות על הרג כזה (גם במהלך קרב) יכולות לחבל בתמיכה במלחמה - גם בדעת קהל מקומית. לכן, מנסים צבאות לסתור שמועות כאלו, ולהילחם בהן במרץ כבר מרגע הופעתן.

במלחמת התעמולה חשובים הסיפרים (נאראטיבים). סיפר חשוב הנו "שלום", שנוצל לרעה מתחילת שנות העשרים על-ידי מנגנון התעמולה הסובייטי. סיפר אחר, כאמור לעיל, הנו "כיבוש ודיכוי". סיפר נוסף הנו "שחרור לאומי".

אביתר בן-צדף הוא עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי הרצליה.