טקס מבייש לזכרו של הרצל בכנסת (ג')

מתגובות לשני מאמריי על הטקס לציון יום הולדתו של הרצל בכנסת, ציער אותי, שחלק לא מבוטל של מגיבים התייחס אל הרצל כאל אתאיסט מופקר, שבז לערכי דת ומסורת. ולא היא.

נכון, שהרצל היה אתאיסט, אבל רחש כבוד רב למסורת ולערכים דתיים בדרכו הוא. באלטנוילנד מקדיש הרצל מקום של כבוד לבית המקדש. חשוב לציין את הרגישות הדתית שהוא מגלה כלפי עם אחר החי כאן ,ויש לו זיקה לאיסלאם ולנצרות .

הרצל לא רצה שחזונו יעלה על שרטון מלחמה, המעלה על נס קדושת אבנים. הרצל ראה את קדושת החיים כערך נעלה יותר, לכן המקדש באלטנוילנד אינו נבנה במקום נפיץ, שעלול להדליק מדורות ודם.

המקדש באלטנוילנד יש לו הרבה מסממני העבר, אבל הוא אינו בית מטבחים העוקד בעלי חיים לעולה. יש בו את "כּיּוֹר הַנְּחוֹשֶׁת וְאֶת כַּנּוֹ נְחוֹשׁתֶ" בהתאם להוראה בשמות ל"ח 9. יש בו "עֲמוּדִים עֶשְׁרִים וַאֲדָנֵיהֶם עֶשְׁרִים נְחוֹשֶׁת" פס' 10. ליד עמודי הנחושת יכין ובועז במקדש , שהרצל רואה לנגד עיניו , לא תשמענה זעקות אימים של בעלי חיים , הנשרפים כליל כעולות על מזבח האש - כדוגמת "וְסָמַך יָדוֹ עַל ראשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אוֹתוֹ ..."(ויקרא ג 5)

מילות השיר "לְכָה דּוֹדִי לִקְרָאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה, שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבוֹרָך " מרגשות את גיבור הרומן, הפוקד את ירושלים, המקבלת בערגה את פני שבת מלכה בבתי הכנסת. הרגישות הזו למסורת אינה עומדת בסתירה לפתיחותו של אותו גיבור גם לקלסיקה בתרבות אירופה. גיבור המכיל את "לכה דודי" עם פינה חמה בלבו גם להיינה ולגטה.

מצער אותי, שמגיבים מתלהמים לא הבינו , כי הרצל יצר בספרו דגם , המשלב שילוב מושכל של ליברליות וכבוד לדת . האמירות כמו אפיקורס חטאו לדמות שהיה בה כבוד רב לדת ולמסורת .

חטאו גם אלו שלא הבינו - או פשוט לא קראו את הרומן אלטנילנד - בו הרצל יוצא מהנחה, שאי-אפשר לממש את החזון הציוני, לתפיסתו, אם הוא אינו הולך יד ביד עם חזון סוציאלי.

הרצל מדגיש בחזונו את היסוד של סולידאריות חברתית , גם מבחינת הבעלות על אמצעי הייצור , גם מבחינת שכר שוויוני , גם מבחינת ההזדקקות להסדרים סוציאליים של מדינת רווחה . הרצל בוודאי שלא היה סוציאליסט . אך ישראל של היום אינה יכולה להתגאות שהיא מגשימה את חזון אלטנוילנד.

מצער מאוד, שהמלל המנופח שכבש את הדיון לציון זכרו של הרצל היה מנותק לחלוטין מדברים שכתב והגה.