הפער הגדול וחילוקי הדעות המהותיים בשאלת השלום עם הפלשתינים נותרו בעינם גם בתום מפגש נתניהו-אובמה. כך או אחרת, אחרי הזובור הגדול שהנחית הנשיא האמריקני על ישראל, נראה שהשלום הזה רחוק יותר מאי-פעם, אלא אם כן הוא ייכפה על-ידי האמריקנים עצמם בתנאים שלהם; ועל-פי הסצנריו המצטייר עכשיו, אין להוציא מכלל אפשרות גם תרחיש-אימים שכזה.
את האמת אין להסתיר: מאז ומתמיד הייתה ישראל חבוקה בזרועותיה הגדולות של ארצות-הברית, כמעט מבלי יכולת לזוז בלעדיה. לעיתים רחוקות היה זה חיבוק אוהב של ממש, ולעיתים קרובות יותר סתם חיבוק של דב.
על-פי הצהרת הכוונות של אובמה מחויבת, אומנם, ארצות-הברית לברית ההיסטורית שלה עם ישראל, אלא שזו מותנית הפעם באולטימטום-בלתי-כתוב, לפיו חייבת ישראל לציית למתווה החד-משמעי שהתווה הנשיא אובמה בנאומו ההיסטורי.
קיצוץ כנפיים
במצב הנוכחי של תכתיב שכזה, אין להוציא מכלל אפשרות שהברית ההיסטורית הזו תיסדק וקרע בין שתי המדינות עלול בהחלט להיווצר. אלא שמה לעשות ו
בנימין נתניהו צודק בטענתו שישראל לא תוכל לחזור לגבולות 67' בהיעדר הגנה ברורה עליהם. היענות למתווה של אובמה, שבו מדובר בנסיגה תחילה, כמוה, אפוא, כקיצוץ כנפיה של המדינה היהודית - מצב שאליו לא תוכל ישראל להסתגל. חזרה לגבולות 67', כשלב ראשון במתווה, בלא ערובות מתאימות לביטחונה, היא בהחלט הרת-אסון לישראל, ואת ה"לוקסוס" הזה אין היא יכולה להרשות לעצמה.
בצדק תובע נתניהו כיבוד המחויבויות האמריקניות לביטחונה של ישראל, כפי שניתנו עוד בימי שלטונו של הנשיא בוש-האב. אלא שלמרבה הצער אין אובמה להוט כל-כך לעמוד בהתחייבויות האלה. מבחינתו - אבד זמנן ובטל קורבנן. זו הסיבה לחששו של נתניהו שישראל תהפוך לבשר-תותחים ולטרף קל לפלשתינים, כאשר משדה התעופה של מדינתם הריבונית יוכלו, למשל, לשגר לעברה, באין מפריע, מטוסים, ולא כל שכן גם טילים מכל עבר.
לפני שמתפרקים
אלא שלפני שישראל באמת מתפרקת מנכסיה, מבצבצת לעברה גם איזושהי "אלומת-אור" (רחמנא לצלן) ברקיע המעורפל שלה. בעוד שאובמה תובע, במתווה שלו, כתנאי-בל-יעבור, הכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית - הסיכוי שהחמאס ייענה לכך שואף כרגע לאפס, באשר זה מתעקש, עדיין, על השמדתה. וכל אימת שארגון הטרור הרצחני משמש כבעל-בריתה של הרשות הפלשתינית, לא תוכל זו האחרונה להתכחש לעמדתו הנחרצת.
וחוץ מזה, מרקיז, יש, ל"מזלה" של ישראל, עוד "אבן-נגף: לפלשתינים: וטו אמריקני, חד-משמעי באו"ם, להכרזה חד-צדדית אפשרית להקמת המדינה הפלשתינית בספטמבר הקרוב. לפחות מבחינתה של ישראל לא יהיה זה, אפוא, ספטמבר השחור. ואם לא די בכך, גם שאלת ריבונתה של ירושלים וסוגיית הפליטים עדיין תלויות באוויר, וללא פתרונן הברור אין לישראל בכלל מה למהר ולחתום על ה"עסקה" המפוקפקת.
הכדור חוזר, אפוא, לאובמה - ובגדול.
הפרצוף האמיתי
כאן המקום להזכיר שאת פרצופו האמיתי של נשיא ארה"ב בסכסוך הישראלי-פלשתיני, חשפנו במאמר תחת הכותרת,
"הישועה לא תבוא מאובמה", שהתפרסם באתר News1 עוד ב-14 בינואר 2009, בטרם שהנשיא האמריקני החדש בכלל הושבע לתפקידו. בסיפא של המאמר הדגשנו כי "אובמה רואה את המפתח לפתרון בעין אחרת מזו שראה אותה בוש וגם מזו שלנו... למרות הצהרותיו הזהירות והמתונות, כביכול, גורמים מדיניים אינם מסתירים את חששם דווקא מתוכנן. בדבריו להשגת הסדר, השתמש אובמה במינוח, 'שלום צודק והוגן', כאשר המינוח הזה שאוב דווקא מעולם המושגים של העולם הערבי - בניגוד גמור למונחים הישראלים המקובלים, של 'שלום וביטחון' ו'שלום בר-קיימא'.
"נראה אפוא בעליל שהמרצע יצא מן השק: אובמה, ששב על עמדתו, לפיה לא יהסס לפתוח בדיאלוג עם אירן - דוגל עכשיו גם בהידברות עם החמאס, עוד לפני שארגון הטרור הזה ינצור בכלל את נשקו ויחזור בו מהצהרת כוונותו להשמיד את ישראל".
דברים שנכתבו, אומנם, לפני שנתיים ומחצה, אבל בהחלט יפים גם לעצם היום הזה.
