השבוע מלאו עשר שנים לאסון ורסאי, בו נהרגו 23 בני אדם ו-380 נפצעו. כמקובל במקומותינו, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, היא ועדת זיילר. כמקובל במקומותינו, היא עשתה עבודה מקיפה והגישה שורה של המלצות חשובות. ועוד יותר כמקובל במקומותינו, רובן המכריע לא יושמו. הפקת לקחים? לא בבית ספרנו.

זה אומר, שהאסון הבא רק מחכה להתרחש. זה יכול לקרות במאות מבני הציבור שנבנו בשיטת הפל-קל הקטלנית ולא חוזקו, זה יכול לקרות במאות עסקים הפועלים ללא רשיונות, זה יכול לבוא מכל כיוון אפשרי. שלא לדבר על הסכנה שהאצת הבנייה - החשובה מאוד, ללא ספק - תבוא לא רק על חשבון איכות הסביבה ונקיון הכפיים, אלא גם על חשבון הבטיחות.

פתאום מתברר, שלא היה כזה עימות נורא בין בנימין נתניהו לברק אובמה. פתאום מתברר, שראש ממשלת ישראל יכול לחלוק על נשיא ארה"ב ולהישאר בחיים. פתאום מתברר, שמותר לישראל לחשוב אחרת מאשר ידידתה הגדולה והשמים לא נופלים. פתאום מתברר, שהתיאורים הקודרים של ההווה והנבואות השחורות לעתיד הם בעיקר נחלתם של אמצעי התקשורת.

האם מישהו מהם יפיק לקחים? האם מישהו יידרש לתת את הדין על הדיווחים המוטעים והפרשנויות המוטות? האם מישהו יקום ויודה שטעה? אין סיכוי. שהרי התקשורת הישראלית יודעת טוב מאוד למתוח ביקורת על כל העולם - ולהצדיק תמיד את עצמה. או כפי שאמרו חכמינו: "כל נגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו".

אייל מזרחי הוא נהג הסעות ומדי יום מופקדים בידיו חייהם של ילדים. אבל זה לא ממש מזיז לו: בתוך שני עשורים בלבד של נהיגה, הוא צבר 19 הרשעות - כולל בעבירות חמורות של נהיגה באור אדום, הסעת נוסעים מעל המותר, נהיגה ללא חגורת בטיחות ועוד. בשנת 2006, בשני תיקים נפרדים, הוא נדון לשלילה קצרה ולחודש עבודות שירות. שנה לאחר מכן, הוא נסע אחורה ופגע בילד שירד שניות ספורות קודם לכן מהמיניבוס שלו. השבוע שלל השופט אברהם טננבוים את רשיונו לשנתיים.

כמעט תמיד, אחרי שמתרחשת עוד תאונת דרכים קשה, מתברר שלנהג המעורב יש עשרות הרשעות. אז למה הוא ממשיך לנהוג? קודם כל, כי המעסיקים לא בדיוק מתרגשים. ושנית, כי כמו בקטע הקודם, גם כאן יש לנו עסק עם שופטים רחמנים יתר על המידה, שלא מפיקים את הלקחים הדרושים מעברם של אותם נהגים. אם אחד משופטיו של מזרחי היה עושה את שעשה השבוע טננבוים, אותו ילד לא היה נפגע.

המסקנה היא, שצריך לקבוע עונשי מינימום של שלילה אחרי צבירת מספר מסוים של הרשעות בעבירות חמורות שיוגדרו. כך לא יוכלו מעסיקיהם של אותם נהגים לצפצף על החיים של כולנו, וכך לא יוכלו השופטים להמשיך ולהתחשב בפרנסתם של העבריינים במקום בגופם של קורבנותיהם.

לפעמים אני קורא ידיעה שגורמת לי לשלוח מבט מבוהל לעבר לוח השנה, מחשש שאיבדתי לחלוטין את הקשר עם המציאות ושבעצם עכשיו 1 באפריל. כך הרגשתי השבוע, כאשר שמעתי על היוזמה להריץ את משה כחלון לתפקיד נשיא המדינה, בשל הקרע בין חלק מסיעות הימין לבין ראובן ריבלין.

כחלון, בן 51, הוא שמאי רכב ומשפטן, שהיה ראש לשכת השר לביטחון הפנים, ניצח בפריימריז בליכוד ב-2006, עמד בראש ועדת הכלכלה, נבחר ליו"ר מרכז הליכוד, היה במקום השישי ברשימת הליכוד ב-2009 ומכהן כיום כשר התקשורת וכשר הרווחה. קריירה פוליטית נאה, אך שום דבר מעבר לזה. מישהו באמת חושב לרגע שהוא מתאים/ראוי להיות נשיא המדינה?

עצם העובדה שמחשבה כזאת עולה בדעתו של מאן דהוא - ומותר לשער שהיא לא הייתה מתפרסמת אלמלא מישהו היה מתייחס אליה ברצינות - מובילה למחשבות עגומות בנוגע למשרת נשיא המדינה. אם המשרה הזאת התדרדרה עד כדי כך, אולי הגיע הזמן לבטל אותה. לא שאני חושב שכך צריך לעשות, אבל אולי זה עדיף על פני ביזוי שכזה של תפקיד הנשיא.

אם יהושע מלכי נשאל לגבי מקצועו, הוא יכול לרשום: "נוכל". פעם אחר פעם הוא הורשע במעשי מירמה והונאה, תוך שהוא מפיל ברשתו עשרות קורבנות וגורם להם נזקים של מאות אלפי שקלים. פעם אחר פעם חסו עליו בתי המשפט, בעיקר בשל מחלתו הקשה של בנו ומן הסתם לאור הבטחותיו לחזור למוטב. לא עוד. השבוע שלח אותו השופט אביחי דורון ל-15 חודשי מאסר בפועל.

מלכי הוא פושע קטן וחסר חשיבות, אך הלקח שיש להפיק מהמקרה שלו הוא בהחלט משמעותי: צריך לחשוב לא רק על נסיבותיו האישיות של העבריין, אלא גם על מה שעולל לקורבנותיו, וחשוב מכך - על מה שהוא יכול לעודד בעתיד. כדאי מאוד ששופטי ישראל יפנימו את הגישה הזאת, בטרם יחוסו - כדרכם של ישראל, רחמנים בני רחמנים - על פושעים מניפולטיביים החוזרים לסורם.

סתם נסיעה שגרתית השבוע מתל אביב לבאר שבע. בלי עיצומים, בלי תקלות, בלי תאונות. הרכבת הייתה אמורה לצאת ב-7:09, אך יצאה רק ב-7:16. היא הייתה אמורה להגיע ב-8:38, אך הגיעה רק ב-8:53. שבע דקות האיחור ביציאה הוכפלו לאורך הדרך, והאיחור כולו הסתכם בכמעט 20% מכלל משך הנסיעה.

ממוצע הדיוק של הרכבת, על-פי נתוניה שלה, עומד על משהו בסביבות 80%. זה כמובן אם אתם סומכים על הנתון הזה של בעל הדבר, ובלי שנדע כיצד הוא נמדד. לשם השוואה: ברכבת התחתית של לונדון, שהיא כידוע רק קצת יותר עמוסה וקצת יותר מסובכת, הדיוק הוא למעלה מ-95%.

כל זה אומר, שרכבת ישראל לא מסיקה מסקנות מהשירות הקלוקל שלה, לא מפיקה לקחים מאין-ספור התלונות ולגמרי לא מתרגשת מהפרסומים החוזרים ונשנים בתקשורת (כמו זה שאתם קוראים כרגע). רק אנחנו, שמהווים הן את לקוחותיה והן את בעליה, נמשיך להתעכב, לאחר ולהתרגז.