זר כי היה נקלע לישראל עלול היה לסבור בטעות שהעיתונים ידיעות אחרונות ומעריב הם מהדורה מודפסת של סוכנות הידיעות "מען" הפלשתינית. ולא בכדי: מיטב הכוחות בעיתונים אלה, וגם בחלק מערוצי הטלוויזיה, הוסיפו בימים האחרונים ועסקו בניסיונות לבצע דה-לגיטימציה לראש הממשלה בנימין נתניהו.

שמעון שיפר, נחום ברנע, סימה קדמון, בן כספית ואמנון אברמוביץ' הם רק חלק מהפרשנים שכותבים ומפרסמים ומשדרים דברי הבל וכזבים סדרתיים משל שכרם משולם על-ידי סאלם פיאד:

• העובדה שנתניהו יצא לארה"ב בשליחות לאומית אינה 'מזיזה' לפרשני העיתונים, שכבר התרגלו לשקר אפילו לעצמם;

• העובדה שנתניהו אזר אומץ גם בפגישתו עם הנשיא ברק אובמה ועמד על האינטרסים החיוניים של ישראל מוצגת בעיתונים הנ"ל כקריאת תיגר וכעימות בלתי אחראי מצד נתניהו;

• העובדה שנתניהו זכה בנאומו להערכה רבה בשני בתי הנבחרים בארה"ב - בזכות מדיניותו ואישיותו - הינה לצנינים בעיניהם, משל מדובר בסתם נבחרים (אמריקנים) מטומטמים שנהו אחרי מאחז עיניים;

• העובדה שנתניהו הצליח לגרום לאובמה לשנות בתוך ימים ספורים את הודעתו המדינית ולהכריז בנאומו בפני אייפאק כי הוא תומך במו"מ על-בסיס קווי 67' תוך חילופי שטחים ובתוספת [שלא נכללה בנאומו הראשון]: התחשבות בשינויים הדמוגרפיים ובצורכי הביטחון של ישראל, מוצגת בעיתונים הנ"ל באופן בלתי מקצועי ונלעג, משל מדובר בשטח נוסף שיוקצה כחניון למטיילים;

• העובדה שנתניהו השיג מאובמה יותר משהשיג אריאל שרון - שרון קיבל התחייבות מהנשיא ג'ורג' בוש רק לחילופי שטחים בגודלם של גושי ההתיישבות, מוצנעת בעיתונים הנ"ל;

• העובדה שנתניהו גרם לאובמה לרדת מדרישתו האולטימטיבית להקפיא לחלוטין את הבנייה בשטחים השנויים במחלוקת, מוצגת באופן זניח בתקשורת בכללולתה;

• העובדה שנתניהו מנהל מדיניות ביטחונית אחראית וברורה, שעיקרה: הימנעות מקיום מו"מ עם ממשלה פלשתינית הכוללת את ארגון הטרור חמאס - מדיניות המקובלת על שני בתי הנבחרים ואפילו על-ידי הנשיא אובמה - מוצגת בתקשורת כאילו נתניהו מתנהל בחוסר אחריות ובלא מדיניות.

שקרים ופבריקציות

מיותר כמעט לציין: העיתונאים הנ"ל אינם מטומטמים. הם סתם בדאים שהתרגלו כל-כך לשנוא את נתניהו ולפעול כדי להבאיש את ריחו בעיני הציבור. עיתונאים אלה עושים מה שעושים - בניגוד לטובת הציבור - לא במעט נוכח האינטרסים המסחריים של עיתונם. מטרת המו"לים של העיתונים הנ"ל - לסלק את נתניהו, שהביא עליהם את צרתם (שלדון אדלסון), מקדשת את האמצעים: שימוש בשקרים ובפבריקציות כדי לסלק את נתניהו מהשלטון. מוטב אפילו לפני סילוק החמאס, ולהעלות לשלטון ספסרי ממשל כדוגמאת אהוד אולמרט.

כמה כלי תקשורת עסקו השבוע במה שכינו: "פרשת דנציגר". עיקרה: שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, נמנע מלפסול עצמו ודן בבקשת הנשיא לשעבר משה קצב לעיכוב ביצוע גזר הדין; וחמור מכך: דנציגר לא גילה, ומראש, את דבר קשריו מן העבר עם אורי יואלי שהיה לקוחו, המקורב מאוד לקצב ומעורב לכאורה בניסיונות השיבוש בפרשת קצב.

העיתונאים הבולטים שעסקו בכך הם מתי גולן (גלובס) ומרדכי גילת (ישראל היום). כלי תקשורת נוספים ציינו זאת והטילו דופי חמור בהחלטת דנציגר שעיכב את ביצוע גזר הדין ומנע כליאתו המיידית של קצב. אלה גם אלה שגו ביחסם לסוגייה זו, ומעמדתם אף עולה ניחוח של חוסר מקצועיות, צביעות והתחסדות כפי שיובהר להלן:

א) שופטי בית המשפט העליון קבעו לעצמם כללי פסלות מיוחדים. אלה קיבלו באחרונה גושפנקה מצד נציב תלונות על שופטים, השופט (בדימ.) אליעזר גולדברג, שקבע כללי פסלות במסגרת החלטתו בתלונה שהוגשה נגד שופט בית המשפט המחוזי יהודה זפט. על-פי אותם כללים, ניגוד עניינים הנובע מיחסי עורך דין-לקוחו ומחייב פסלות, אינו ניצחי; פסלות מתחייבת רק בתוך תקופה של חמש שנים מאז שניתן השירות. מעבר לכך רשאי שופט לשבת בדין גם כאשר מדובר בתיק שבו קשור לקוחו לשעבר. ובענייננו: דנציגר ייצג כעורך דין את אורי יואלי שמונה שנים קודם לדיון בעניין קצב, ולכן פסלותו אינה מתחייבת על-פי דין, קל וחומר כאשר מדובר בדיון משפטי שבו עדותו של יואלי אינה נשמעת בפני השופט דנציגר;

ב) אותם עיתונאים שיוצאים עתה נגד דנציגר מנסים להכפישו - למרות שפעל על-פי הדין, וזאת במטרה ברורה: להביא לפסלות החלטתו בעניין עיכוב ביצוע גזר דינו של קצב. ובמילים פשוטות: המטרה להביא לכליאתו של קצב כאן ועכשיו (למרות החוק המחייב ביצוע גזר דין רק כאשר מדובר בפסק דין חלוט), מקדשת גם את האמצעי הבזוי של הכפשת דנציגר;

ג) אותם עיתונאים שיוצאים עתה נגד דנציגר נמנעו, משום מה, מלעסוק בדבר מעורבותו הפלילית של דנציגר בפרשת שלמה לחיאני. חשפנו פרשה זו בהרחבה - כולל את המצב הבעייתי לפיו דנציגר ממשיך לכהן כשופט למרות החשדות נגדו ובטרם טוהר, אם בכלל, אך מתי גולן, מרדכי גילת ועיתונאים שכמותם בחרו לשתוק;

ד) גולן וגילת שמותחים עתה ביקורת על "טעותה" של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שלא הביאה לפסלותו של דנציגר - למרות שגילה לה לאחר הדיון שקיים עם הצדדים על היכרותו את אורי יואלי, שתקו במשך שנים כשחשפנו כאן שוב ושוב את כל הפרשות המכוערות והפליליות בהן מעורבת ביניש, כולל את ישיבתה על כס השיפוט תוך ניגוד עניינים חמור ביותר הנוגע לבעלה הגנב ועבריין המיסים עו"ד יחזקאל ביניש (ראו: פרשת ביניש).

מרבית כלי התקשורת אינם פועלים באופן ענייני. מגלגלי העיניים והמתחסדים אינם ראויים לאמון: כך הדבר בכל הקשור לפרסומים המגמתיים באשר לנתניהו; כך לגבי הפרסומים הבלתי מקצועיים נגד דנציגר בפרשת קצב; וכך הדבר גם באשר להגנה שמקבלת ביניש מכלי התקשורת - שנמנעים מלפרסם את כל אותן פרשות בהן היא מעורבת בשחיתות אישית ומוסדית.