ניצחון פירוס של נתניהו

נתניהו חזר מוושינגטון עטור תהילת מנצחים. הוא נכנס עם הראש בקיר והקיר נשבר, כך לפחות זה נראה בטלוויזיה. ראש הממשלה שאג כמו האריה בתל חי, נשיא ארה"ב הושפל ואבו מאזן הפך בבת-אחת לפרסונה נון גרטה. אם הייתה באוסקר קטגוריית נאומים, נתניהו ללא ספק היה חוזר עם הפסלון. אלוהים יברך את אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

במערכה הזאת נתניהו רשם הישג, זה נכון, אבל מה יקרה בהמשך? אני דווקא לא שותפה ל"אורגזמה" הקולקטיבית מהאנגלית השוטפת והצחוקים שהוא הריץ מעל הבמה, לא זה מה שהביא את התשואות. זה נכון שנאומו של ראש הממשלה היה מצוחצח ומהוקצע, אבל ההישג נגזר לדעתי מסיבה אחרת, פשוטה הרבה יותר - הקונגרס הרפובליקני ניצל את נתניהו כדי להשתלח בנשיא הדמוקרטי. בוושינגטון אפילו התבדחו על זה שאם נתניהו היה נולד בארה"ב אובמה היה צריך להתחיל לדאוג. איפה שיש בדיחות, יש אמת, תהיו בטוחים בזה.

המוטיבציה להתעמלות הבוקר המרשימה של חברי הקונגרס לא היתה, אם כך, רק אהבת מרדכי. 29, 30, 31 קימות, מה זה משנה. זה לא הכמה, זה הלמה. נתניהו לא טיפש, הוא יודע שלא רק באהדה המסורתית למדינת ישראל עסקינן, ומבין שהחברים משתמשים בו ככדור משחק בינם לבין הבית הלבן. אז מה? הוא ניצל את הקונגרס בחזרה. הוא תיכנן מראש לתת את הנאום המדיני המשמעותי דווקא במגרש הזה, כך שהניצול היה הדדי. עד כאן מהלך לגיטימי ואפילו נכון. מה שלא לגיטימי הוא שנתניהו ניצל גם את אזרחי מדינת ישראל, את אלו שלא מבינים שהניצחון הוא ניצחון פירוס ומחיאות הכפיים הן קצרות טווח.

נתניהו אולי ישן במיטת קינג-סייז בבלייר האוס, אבל בבית המיטה צרה ולא רק שהמיטה צרה, השמיכה לא מספיקה לשניים והיא גם אכולת פשפשים. אבל למיטה הזאת בדיוק הוא יצטרך להיכנס. הוא יסחוב מפה, הפרטנר ימשוך משם, אחת לכמה דקות מישהו יאיים שהוא הולך לישון בסלון, ליל מנוחה זה לא יהיה, ובבוקר הוא יתעורר עם עיניים אדומות. קוראים לזה נישואין. אין מה לעשות - האהבה היא אולי תוך תוכו של התפוח, אבל בנישואין לוקחים את הקליפה. והנישואין האלו לא יהיו עם רון לאודר וגם לא עם שלדון אדלסון, גם אם האחרון ימשיך לשגר לו מכתבי אהבה חנפניים-חינמיים על בסיס יומיומי. הפרטנר לנישואין האלו הוא השכן ממול - העם הפלשתיני - והשושבינים יהיו רוב מדינות העולם.

בגלל זה, בטווח הקצת יותר ארוך, אחרי שתיעלם תרועת הפסטיבלים, לא תהיה ברירה, יהיה צריך להתיישב לשולחן המו"מ עד שייצא עשן לבן. בסופו של יום, גם אם זה לא יקרה בספטמבר, העולם יציב אותנו מול עובדה וראש הממשלה יצטרך להיכנס למטבח. המטבח הים תיכוני, לא האמריקני, זה שבו התבשילים מתבשלים בסירי לחץ ולא בתבניות קאפקייקס מבית היוצר של מרתה סטיוארט.

לא בטוח שהתבשיל יצלח, לא בטוח שיהיה מה להגיש לשולחן, אבל נתניהו חייב לחזור לתהליך. אם נכונים הדיווחים בתקשורת על ההסכמה שנוצרה בין פרס ואבו מאזן - קודם גבולות וסידורי ביטחון ואחר-כך כל היתר - אז ההסכמה הזו יכולה להיות סטרטר. אלא שנתניהו סתם בבטון את הפתח בדלת, מבחינתו הס מלהזכיר התקדמות בשלבים. זה הכל או לא כלום. סוף הסכסוך עכשיו או שאפילו לא מתחילים לדבר. והעם קנה. מה איכפת לנו, ההוריקן עוד לא כאן, אנחנו נתחבא מאחורי הפלדלת, נציץ מדי פעם מבעד לעינית ואולי העינית גם תגן עלינו מפניו כשיגיע אל סף הבית.

אז תגידו אתם, מה הרווחנו השבוע? קיץ חסר דאגות בדיוטי פרי? בשביל זה הנסיעה לוושינגטון? בשביל זה הנאומים וההגהות והפקסים ושעות השידור וים הפרשנויות והנייר והדיו? רק מי שלא מבין שהשמש לא זורחת בוושינגטון די.סי, אלא במזרח, ושראש ממשלת ישראל קנה במקרה הטוב עוד כמה חודשים של שקט, יכול להתלהב מהפסטיביבי של השבוע האחרון. בתום תשעה וחצי השבועות של שכרון חושים, נתניהו יצטרך להזיע תחת שמש ספטמבר ים תיכונית לוהטת והוא יחטוף כווייה, בזה אין ספק, אלא שאת הכווייה הזאת נחטוף כולנו, גם עם מקדם הגנה 50, גם עם וטו אמריקני באו"ם, גם עם שמשייה שתסתיר מאיתנו את מה שאנחנו מסרבים לראות - את הרכבת שכבר מזמן עזבה את התחנה והשאירה אותנו בלי אמצעי תחבורה לעולם החיצון. אז במערכה הנוכחית נתניהו ניצח, אבל ככה הוא ינצח גם את המלחמה?