קצב, הכלב והפריץ

בהתחשב בפרישות הצפויות ובקשר הישן של יורם דנציגר עם אורי יואלי, מדמויות המפתח בפרשה, נשארו חמישה מועמדים: מרים נאור, אסתר חיות, סלים ג'ובראן, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין. מאוחר יותר התברר, שרובינשטיין פסל את עצמו, בשל היכרותו עם קצב. וכך נשארו ארבעה - מתוכם נבחרו שלושה: נאור, ארבל וג'ובראן.

אם תרצה להרחיב את ההרכב, תעמוד בפני ביניש הבחירה בין שתי אפשרויות לא אופטימליות: צירוף שניים מהשופטים הפחות-מנוסים של העליון (יצחק עמית, עוזי פוגלמן, ניל הנדל וחנן מלצר) או חזרה למי שישבו בבג"ץ עסקת הטיעון. אם תלך על האפשרות הראשונה, יימצא מן הסתם מקורב כלשהו שיביע - בכל הכבוד הראוי, כמובן - ספק בשאלה האם שופט לא מנוסה דיו, יכול להכריע בתיק כזה. ואם תלך על האפשרות השנייה, סביר להניח שהן לתביעה והן להגנה יהיו טענות בשל הדעה הקודמת שגילה אותו שופט.

זו רק אחת הסיבות מדוע אסור להיענות לבקשה הזאת. סיבה שנייה, ואולי חשובה עוד יותר, היא שאין מקום לפגוע באזרחים אחרים על-מנת לתת יחס מועדף לקצב. שהרי אם עוד שני שופטים עליונים יופנו לתיק קצב, זה אומר שיהיו פחות שני שופטים עליונים לערעורים פליליים אחרים, לערעורים אזרחיים ולעתירות לבג"ץ. אין שום הצדקה לעשות זאת.

חוץ מזה, ברמה העקרונית ולמרות הרטוריקה של הסניגורים, אין כל עילה להרכב מורחב בערעורו של קצב. הרכב מורחב נועד לעבירות חמורות ביותר (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, להבדיל) או לסוגיות משפטיות מורכבות במיוחד. הוא אינו מיועד לנאשמים בכירים או מיוחסים. במילים אחרות: מה שקובע הוא ה-issue, לא האיש. בתיק קצב אין שום סיבה להרחיב את ההרכב. העבירות חמורות, אך דוגמתן נדונות תמיד בפני שלושה שופטים; ואין כאן סוגיות משפטיות יוצאות דופן.

נאשם הבטוח בחפותו, עושה הכל על-מנת שמשפטו יתנהל מהר ככל האפשר, על-מנת שיוכל להסיר את העננה מעל ראשו ולשוב לחייו הרגילים בהקדם האפשרי. מי שמושך את הזמן ומחפש כל דרך אפשרית לדחות את הקץ - בבחינת "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות" - מעיד על כך שהוא לכל הפחות מפקפק בחפותו, אם לא משוכנע באשמתו. התנהגותו של משה קצב שייכת לסוג השני.

הבקשה להרחיב את ההרכב היא מתוחכמת במיוחד. יש בה סיכון: במקום לשכנע שני שופטים בחפותו של קצב, או לפחות ליצור בליבם ספק סביר, יהיה צריך לעשות את זה אל מול לפחות שלושה. אבל אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואבי לביא כנראה מסכימים עם הניתוח התקשורתי לאחר שפורסם ההרכב: הסיכויים שלהם עם מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן אינם נראים מזהירים. אם יהיו עוד שני שופטים - כבר אין מה להפסיד.

חשוב לציין, שבכל הרכב שהוא, הסיכויים של קצב נראים קלושים למדי. בית המשפט העליון קבע מאות פעמים, שהוא יתערב רק במקרים נדירים ביותר בממצאים של ערכאה קודמת, כאשר אלו מתבססים על הערכת מהימנות עדים. הוא גם קבע פעמים רבות, כי בעבירות מין יש משקל גדול עוד יותר לקביעת המהימנות, ולכן קלוש עוד יותר הסיכוי שערכאת הערעור תתערב.

אחרי שמנפים את מאות עמודי המלל התוקפני והיצירתי של הסניגורים, נותרות שלוש טענות אמיתיות שיכולות לשכנע את העליון - שתיים כוללות ואחת נקודתית. ברמה הכוללת, הסניגורים טוענים כעת כמעט במפורש שקצב ניהל יחסים בהסכמה עם א' ממשרד התיירות, ושעל בית המשפט לשקול זאת כהגנה אפשרית או לפחות כספק סביר; עוד ניתן לצפות, שהם ישובו ויעלו את טענת ההגנה מן הצדק בשל המשפט התקשורתי שנערך לקצב. ברמה הנקודתית, בית המשפט העליון עשוי להורות למחוזי לשמוע בעדות וידאו - כבקשתו של קצב - את מי שמוצג כעד אליבי לאונס במלון שרתון פלאזה; עדות כזאת עשויה להניב שינוי דרמטי בפסק הדין.

נחזור לבקשה להגדיל את ההרכב ונאמר, כי גם בה יש משקל לגורם הזמן. קל יותר להושיב שלושה שופטים בפגרה מאשר חמישה. קל יותר לנטרל למשך חודשים שלושה שופטים - שיצטרכו להתמודד עם מאות עמודים של טיעונים בכתב, שעות רבות של טיעונים בעל-פה, אלפי עמודים של פרוטוקולים במחוזי ומאות עמודי פסק הדין - מאשר חמישה. אם הנשיאה דורית ביניש תיענה לבקשה, יהיה צורך לתמרן בין לוחות הזמנים של חמישה שופטים עליונים - משימה בהחלט לא קלה.

חוץ מזה, קרוב לוודאי שאם יורחב ההרכב, יהיו לפחות לאחד מן הצדדים טענות מקדמיות נגדו. כפי שכתבנו כאן, לא היו מלכתחילה יותר מדי מועמדים לשבת בערעורו של קצב. אומנם אין מניעה פורמלית שמי שישב בבג"ץ נגד עסקת הטיעון עימו יישב גם בערעורו, אך דווקא בתיק כה רגיש, טוב עשתה ביניש כאשר מנעה מראש כל לזות שפתיים ומראית עין, ונמנעה מלשבץ לערעור את עצמה ואת חבריה לאותו הרכב.